החבר האובססיבי / נעם חורב

12 שיחות שלא נענו.

זה מה שחיכה לי כשיצאתי מהופעה בשבוע שעבר. כולן מאותו בנאדם. כולן מאלמוג, החבר הכי טוב שלי.

את הווטסאפים, באיזשהו שלב, כבר הפסקתי לספור. החל מ- ״תחזור אליי דחוף!!״ דרך- ״בהול! בהול! בהול!״ ועד- ״נעם! זה עניין של חיים ומוות!״ (הכי מלחיץ זה כשהוא קורא לי בשם פרטי)

חזרתי אליו בהיסטריה. ״מה קרה??? אתה בסדר?!״ צרחתי לטלפון. ״לא, אני לא בסדר נעם. לא מבין מה זה הקטע הזה שדפקת לי. דוגרי? איכזבת נעם. חשבתי שאפשר לסמוך עליך, ואני אומר את זה כחבר. נעם.״ דממה.

אני מריץ בראש – אולי שכחתי את היומולדת שלו? אולי קבענו והברזתי? אולי לא הרמתי לו מספיק על הדירה החדשה שהוא מצא? מה לעזאזל עשיתי שמגיעות לי 12 שיחות שלא נענו ופנייה בשם פרטי?

״אני באיקאה, ואני בוחר כריות לסלון החדש, ויש כאן גם כחול-דולפין וגם כחול-רויאל, ואני לא יודע מה לבחור, ואתה יודע שאני לא עושה החלטות כאלה בלעדיך, והדירה החדשה עומדת, ואין כריות, ואני מסתובב פה במעגלים כבר 3 שעות ומנסה לתפוס אותך, וידעת שאני הולך לאיקאה כי אמרתי לך אתמול, ואני מצלם ושולח לך, ורגע אחד הלב שלי עם הדולפין, ורגע שני הדולפין נראה לי אפור מדי... באיזה קטע אתה לא עונה?״ הוא עצר כדי לנשום.

עכשיו, אני יודע מה עובר לכם בראש... מה נסגר?!?! הבנאדם הזיה!! אז בואו אני אגיד לכם מה הזיה: העובדה שמבחינתי... זאת לא היתה הזיה. להיפך. זו נשמעה לי כמו שיחה לגיטימית ונורמטיבית לחלוטין. גם אני הייתי מתנהג אותו הדבר אם המצב היה הפוך. תוך דקה כבר מצאתי את עצמי מתנצל: ״וואי אלמוג! אני לא מאמין!! אני מצטער!!! אתה צודק!! איך השארתי אותך לבד ברגע הקריטי הזה? אלוהים, איזו טעות! מה בחרת בסוף? אל תגיד לי דולפין, רק אל תגיד לי דולפין!!״

כן, כן. זאת שיחה אמיתית שהתקיימה בין שני גברים שנושקים לגיל 40. תכירו, גבירותיי ורבותיי, את החבר האובססיבי. נו, לכולנו יש אחד כזה. חבר שאנחנו מנהלים איתו מערכת יחסים אינטנסיבית ומוגזמת. שאנשים מסתכלים מהצד וחושבים בראש: ״אלה דחוף לאשפוז!״ חבר כזה שמעורב בכל פרט שולי, בכל החלטה חסרת-משמעות, בכל אירוע איזוטרי ולא מעניין בחיים שלנו.

דוגרי, זה מדהים שיש חבר כזה. חבר שלא נמצא שם רק בהמראות או בנחיתות. שלא מתייצב רק כשאתה מרוסק אחרי פרידה או פיטורים. שלא מוחא לך כפיים רק בחתונה או כשקיבלת קידום מטורף. כזה שנמצא שם בכל רגע בשיגרה. ביומיום. מתחת לעור.

שאתה מתעורר בבוקר ודבר ראשון מסמס לו. שאתה מקליט לו הודעות קוליות הזויות כשאתה שיכור במסיבה (פעם אחת כשהייתי בברזיל הוצאתי אותו מישיבה דחופה במשרד כי היה שיר של בריטני במועדון) שהוא מכיר בעל פה את כל הבגדים שלך בארון. שהוא קולט בשניה כל שינוי הכי קטן שעשית (״באיזה קטע התחלת להתגלח על מספר קטן יותר במכונה בלי להתייעץ איתי?? ״) כזה שאתה לא יכול לדמיין יום שיעבור מבלי שתדברו עשרים פעם. שעוזר לך לבחור – איזו תמונה מספיק שווה לפיד ואיזו רק ברמה של סטורי.

כזה שהוא חלק מהגוף שלך. מהנשמה שלך. שאתם מדברים עם העיניים. שאתה יודע מה הוא רוצה להגיד עוד לפני שהוא בעצמו יודע. שאתה מתקשר אליו כדי לספר לו משהו קטן ומטומטם שרק הוא יבין. שאין ביניכם פוליטקלי-קורקט (״מאמי, התספורת שלך מזעזעת, במקומך לא הייתי יוצא חודש מהבית!״) שאין ביניכם סודות. או גבולות. או ״דברים שלא אומרים״.

חבר אובססיבי שלי, אתה חוגג היום יום הולדת. מה אני יכול לאחל לך ולנו? שנישאר אובססיביים. שנאהב אחד את השני, בול כמו שאנחנו. שתצמח, ותפרח, ותגדל – ותזכור שאני תמיד פה, גאה בך, וקשור אליך ברמה מטרידה וחולנית. שומר עליך ומלווה אותך בכל צעד. בכל חלום. בכל החלטה.

החל מההחלטות הפשוטות ועד ההחלטות הגדולות של החיים, כמו – כריות בכחול-דולפין או בכחול-רויאל? אני יודע שאתה בוחר היום שטיחון למלקחת, ואני זמין לך.

יום הולדת שמח!