החבר הכי טוב שלי

נתחיל מהסוף: החבר הכי טוב שלי לא היה בחתונה שלי.

עכשיו, לא תגידו איזה חבר סוג ד׳, שמסמסים לו ביומולדת או שנזכרים להתקשר אליו פתאום, כי הפייסבוק הקפיץ תמונה מפעם.

חבר הארד-קור. כזה של 12 שנה. כזה שהחזיק לי את היד בפרידות, והחזיק לי את הראש מעל האסלה, והחזיק לי את השמיים, כשחשבתי שהם נפלו עליי. שכל רגע או פצע או זיכרון שלי – איכשהו קשור אליו. אני אומר לכם, בנאדם יש לו מזל אם הוא מוצא חבר אחד כזה כל החיים.

אז כמה חודשים לפני החתונה, היה פיצוץ. עזבו מה בדיוק קרה, זה באמת לא חשוב. כל אחד מאיתנו שלף את הקוצים שלו, לבש את השיריון שלו, ננעל בבועה שלו, ודיקלם כמו תקליט שרוט את ה״אני צודק!״ שלו. אשכרה ילדים בני 4.

ואז הגיעה החתונה. טסנו 30 איש לליסבון. בלילות שקדמו לטיסה הייתי שוכב במיטה ולא נרדם. להזמין אותו או לא להזמין? ״לוותר״ על כבודי ולהתקשר? (לא הבנתי אז שלהתקשר זה דווקא להרוויח את כבודי ולא לוותר עליו).

בסוף, האגו ניצח. הוא לא הוזמן. אולי כי רציתי להעניש אותו קצת, ולא הבנתי שאני בעצם מעניש את עצמי. יומיים לפני החתונה חיימקה שאל אותי: ״ממי, אתה בטוח שאתה לא רוצה להזמין אותו? שלא תצטער על זה אחר כך כל החיים...״ (איש חכם חיימקה). ״אני בטוח״, ענה האגו במקומי.

ואז טסנו. אני זוכר שחיכינו, אני וחיימקה, מחוץ לחדר העיריה בו חיתנו אותנו. כל האורחים ישבנו כבר בפנים. ואז קראו לנו להיכנס. זה היה רגע מדהים – דהרנו פנימה, רועדים מהתרגשות, לבושים בחליפות מהודרות, כל האורחים קמו על הרגליים והריעו לנו, ואני נודד עם העיניים – מאמא שלי, לאבא שלי, לאחותי ולאחי, לחברה מהצבא, אבל לא משנה עד כמה אני מגביה מבט – העיניים שלי לא נופלות על כרמל. כי כרמל לא שם.

ואז, ברגע אחד, אני קולט מה עשיתי. אתם מבינים? דקה וחצי לפני אחד הרגעים הכי משמעותיים בחיים שלי, אני פתאום מבין את גודל הטעות, ואני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעל ״הלוואי שכרמל היה פה״.

חזרנו לארץ. הזמן עשה את שלו, כמו תמיד, וריכך את הקצוות. נפגשנו לדבר, אני והוא. זה היה ברור שזה יקרה. אין שום כוח בעולם שיצליח להפריד בינינו. אני זוכר את הרגע בו ישבנו בבית שלי, צפינו בסרט של החתונה, והתחלנו לבכות.

כרמל, אתה חוגג יום הולדת. רציתי להזכיר לך עד כמה אני אוהב אותך. עד כמה אתה חלק עצום ממי שאני היום. כנראה שהיינו צריכים לעבור את מה שעברנו, כדי לא לתת לשום דבר לקרוע אותנו זה מזה.

ועכשיו, עשו לי טובה, תלמדו מהטעויות שלי. אל תיתנו לאגו לנהל אתכם. תתקשרו לאנשים שחשובים לכם, גם אם אתם פגועים מהם. תאמינו לי, אחרת תצטערו.

יש לילות שבהם אני עדיין לא מצליח להירדם, אז אני מריץ את כל החתונה שלי בראש מחדש, ואני מאושר. אני מאושר כי יש עוגה, ויש טבעות, ויש צלם, ויש את אמא שלי מוחה דמעה, והפעם - יש גם את כרמל.

פוסטים נבחרים