החבר הלא מנומס / נעם חורב

עם הזמן אנחנו הופכים להיות חברים מנומסים.

ככה זה.

כשאנחנו צעירים, החברים שלנו הם הכול בשבילנו.

חלק בלתי נפרד מכל חוויה.

אנחנו משתכרים איתם למוות, ועושים בושות.

אנחנו בוכים מולם, בלי לחשוב מה זה אומר עלינו.

אנחנו מסתובבים איתם שעות באוטו, באמצע הלילה, בלי מטרה.

אנחנו קופצים וצורחים את המילים בכל פעם שמתנגן השיר שלנו.

אנחנו חייבים אותם לידנו באובססיביות בכל אירוע.

בכל יציאה. בכל טיול.

אנחנו מקנאים להם, ונעלבים מהם, וגאים בהם,

ומעורבים בחיים שלהם באופן מטריד.

אבל אז החיים מגיעים -

עם כל ההתחייבויות, והמשכנתה והפאסון והכּאפות שקיבלנו -

כמו מכבש ענק וחסר רחמים.

והם אלופים בלדרוס, החיים האלה.

לפעמים הם דורסים לנו את התמימות.

לפעמים את היכולת להיפתח ולסמוך באמת.

לפעמים הם דורסים לנו את החלומות.

ולרוב... לרוב הם דורסים לנו את החברים.

ואז אנחנו הופכים להיות חברים מנומסים.

כאלה שמתַחזקים חברויות פַּרוֶוה לא מזיקות.

כאלה שמסמסים ברכה מושקעת ביומולדת.

ששמים צ׳ק נדיב באירוע.

שיושבים ערב שלם על יין טוב ומקשקשים על נדל״ן ועל פוליטיקה.

אבל תכל'ס, אנחנו כבר לא מעיזים להיות אמיתיים איתם.

לא נותנים להם לראות את הבדידות שלנו.

לא מרשים לעצמנו להיות פגיעים מולם.

לא חוצים איתם את הקו.

לא יורדים מהמדרכה.

ואז... אז נשארת לנו רק קליפה מהחברוּת המדהימה שהיתה.

אבל לפעמים, לעיתים ממש נדירות,

אלוהֵי החברוּת עושה לך ג׳סטה, ומשאיר לך אחד כזה אמיתי.

אחד שראה ויראה אותך במקומות הכי נמוכים שלך.

הכי גבוהים שלך.

הכי חשופים שלך.

שיש ביניכם הבנה שלא זקוקה למילים.

כזאת שאומרת שהחיים האלה גם ככה קשים –

אז לא שופטים.

ולא מרימים גבה.

ולא עושים חשבונות.

ולא רושמים בפנקס כל טעות או פשלה.

אחד כזה שאתה יכול להיות באמת אתה מולו.

שרק מהמבט שלך הוא כבר מבין הכול.

שיודע להסתכל לך בעיניים ולהגיד: ״תקשיב, התנהגת כמו חרא.״

שמבין שאף אחד לא מושלם.

לא אתה.

לא הוא.

ולא החברוּת שלכם.

כן, אם יש לך מזל, אלוהֵי החברות משאיר לך חבר אחד לא מנומס.

(מתוך 'שמש בצנצנת')