הכאב ואני

כואב לי. זאת ההרגשה שהתעוררתי איתה לפני כמה ימים. ניסיתי לחפש הסבר, אבל שום דבר חריג לא קרה. השמש אותה שמש. הדירה אותה דירה. המיטה אותה מיטה. רק אני לא אותו אני.

יש ימים כאלה, שאיזו חיית טרף לא מזוהה מתיישבת לך בבטן, מכרסמת אותך מבפנים, ומדי פעם שולחת זרועות ארוכות אל חבלי הדמעות שמאחורי מסך עיניך ומושכת בכל הכוח.

ואין לך כוח לקום מהמיטה. ואין לך כוח להתניע את היום. ואין לך כוח לאף אחד, גם לא לעצמך.

אחרי דיאלוג פנימי נחרץ החלטתי שלא אתן להרגשה הזאת לשבש לי את היום. נזכרתי באישה אחת בתוכנית הבוקר, שטענה שאם נייצר לעצמנו בוקר טוב, כל היום שלנו יהיה טוב. אז נכנסתי להתקלח כדי לנקות את הבוץ שהצטבר בתוכי במהלך הלילה, שמתי שיר שאני אוהב בפול ווליום ופתחתי חלון, נחוש בדעתי להפוך את היום הזה ליום חיובי. הפרקטיקה הזאת - להנדס לי בוקר שמח - לא ממש עזרה.

החלטתי ללכת לחדר כושר. מישהו אמר לי פעם שספורט משחרר אנדורפינים ועושה אותך מבסוט (מוזר, כי אצלי האנדורפינים משתחררים דווקא כשאני אוכל צ'יפס). ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל המועקה היתה כבדה יותר מכל משקולת שהרמתי בחדר הכושר הניאוני המתיש.

אלך לים, חשבתי לעצמי. אטייל קצת על החוף, אקבל פרופורציות, אראה אנשים. אבל אחרי עשרים דקות של הליכה אפילו הים הסתכל עליי בחוסר אונים.

אז קבעתי עם חבר לצהריים. לא סתם חבר, זה שהכי מצחיק אותי. שיש לנו שפה פסיכית משלנו ושטויות שאף אחד אף פעם לא יבין. ישבתי מולו בעיניים כבויות, משחק במזלג בסלט החיוור שלפניי. השפתיים שלו נעו, אבל הוא היה על מְיּוט. שילמתי את החשבון וברחתי הביתה.

אולי אשתה משהו באמצע היום? אלכוהול הוא רופא לא רע. אולי אסיים את הסדרה שהתחלתי לראות? אולי אכתוב שיר?

בסוף החלטתי ללכת נגד כל הסיסמאות הקואצ'ריות שלימדו אותי - כיביתי את האור, התפשטתי, צנחתי על הספה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לכאב: "בוא." "מה?!" הוא ענה לי בשיניים חשופות ובמבט רעב. "בוא, אם אתה גבר. תסיים את מה שהתחלת," המשכתי. הוא לא ענה, רק השחיז את ציפורניו כשמשחר לטרף. "גם ככה אין לי מה להפסיד. היום הזה נהרס. אז בוא."

הכאב הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, נשען אחורה כדי לקחת תנופה, ושנייה לפני שהסתער עליי, נעצר בבת-אחת ולחש לי בייאוש: ״הרסת את כל הכיף!" לפני שהבנתי מה קורה, הוא כבר הסתובב ועשה את דרכו החוצה בראש מושפל.

מסתבר שגם הכאב בכבודו ובעצמו אוהב אתגרים. ברגע שהפסקתי להילחם בו, הוא איבד עניין. הפסיק לנסות להוכיח לי שהוא יותר חזק. פתאום הבנתי שיהיו ימים כאלה, ושגם אלוהים לא יעזור, צריך פשוט להוריד את הראש ולעבור אותם. לאפשר לכל הביוב לצוף ולעלות על גדותינו כדי להתחיל שוב, נקיים וקלים ומשוחררים יותר.

הכאב הזה, שיצא מדלת ביתי, עדיין מגיע לבקר לא מעט. הוא אורח עקשן. לפעמים אני עוד נלחם בו. לפעמים אני מדבר אליו. ולפעמים אני מזמין אותו לשבת ולהריץ איתי דאחקות, רק שנינו. אנחנו יושבים לנו, הכאב ואני, ופתאום הוא כבר לא נראה כל כך מאיים.

פוסטים נבחרים