הריב הטוב / נעם חורב

רבנו.


לפני ארבע שנים בערך חיימקה ואני רבנו. עכשיו... לא תגידו ריב כזה שטותי, שעושים קצת פוזה של ברוגז ואז משלימים ופוצי-מוצי והכול בסדר. ריב פיצוצים.


אני זוכר את עצמי צורח, טורק את הדלתות בבית, משתולל עם הידיים ומאשים אותו בלי סוף. הוא מצדו ישב על הכורסא בשקט, מיקד את המבט באיזו נקודה אקראית באוויר, ודיבר בקול שקול, רציני ונטול דרמות. אמא'לה. זה הכי מפחיד.


זה היה ריב גורלי כזה, שממנו הדרך מסתעפת לשני נתיבים - או שגדלים ומתחזקים ממנו או שאומרים בָּיּוש. ריב של להיות או לחדול.


אני זוכר שהייתי עמוק כל כך בתוך הסיטואציה, שלא הסתפקתי בלדמיין את החיים שלי בלעדיו, אלא עברתי לשלב הפרטים הטכניים, כמו למשל – איך, לעזאזל, אצליח להסתדר עם החשבונות (הוא אחראי על זה בבית), או איך אספר לאמא שלי שאני רווק שוב.


עברו כמה שעות. הסתובבנו כמו שני זרים בדירה. חיימקה נרדם על הספה (אני לא מצליח לישון כשאני בסערה, והוא בורח לשינה). הסתכלתי עליו ישן, וברגע אחד מפוכח שאלתי את עצמי בלב - תגיד, מה אתה רוצה באמת? עזוב אותך מאגו ומלצאת צודק. אתה רואה את החיים שלך בלעדיו? אתה מוכן עכשיו לקום ולהילחם על מערכת היחסים הזאת? אתה בכלל מאמין בכם?


להגיד לכם שהיה לי קל לענות? לא.


האגו הזה ממזר. הוא נצמד אליך כמו ילד שנתלה על הרגל של אמא בסופרמרקט ולא משחרר. אבל ברגע שהצלחתי לנטרל אותו, התבהרה אצלי התשובה, ברורה ופשוטה – כן. אני מאמין בנו. כן. אני מוכן להילחם. כן. אני רואה איך אנחנו יכולים לפתור את הבעיות ולהיות מאושרים.


התקרבתי לספה, וכל כך רציתי להושיט יד לעברו, אבל האגו קשר לי אותה לצד הגוף. מה אם אושיט לו יד והוא ידחה אותי? מכירים את זה שאתם מתים לעשות משהו, אבל איזה כוח פנימי הרסני מונע מבעדכם?


בסוף עצמתי עיניים, לקחתי נשימה ואמרתי – על החיים ועל המוות. הושטתי לו יד והערתי אותו. הוא פקח אליי עיניים גדולות ושואלות.


״אני אוהב אותך. ואני חושב שאנחנו יכולים להצליח. אני לא רוצה להיות בלעדיך.״ חיימקה התנפל עליי בחיבוק, כאילו רק חיכה שאעשה את הצעד.


אחרי שיחה שנמשכה לתוך הלילה, יצאנו חזקים יותר. ברורים יותר. בטוחים יותר. כי הבנו שיש לנו על מה להילחם, וכי מסתבר שיש דבר כזה, ריב טוב.


לפעמים אנחנו כל כך מסונוורים מהדרמה, מהרצון לצאת צודקים, מהמערבולת הרגשית, מהקליפה של הריב - התפאורה שלו, הפסקול שלו, הדינמיקה שלו – שאנחנו שוכחים לשאול את עצמנו את השאלות החשובות באמת, ועוד יותר שוכחים לענות עליהן ממקום אותנטי ונטול אגו.


אנחנו עדיין רבים מדי פעם. ואז משלימים. ורבים שוב. אבל בסוף, אנחנו משתדלים להזכיר לעצמנו, בכל שלב של הדרך, מה הכי-הכי חשוב. והתשובה תמיד ברורה: אנחנו. (מתוך 'שמש בצנצנת')

פוסטים נבחרים