השוואות / נעם חורב

״וואו!״ פלטתי כשנכנסנו לדירה בליסבון.

בחופשה ההיא, לקחנו דירה קטנה ומקסימה במלון דירות. בעל המלון עשה לנו סיור - מטבח מאובזר. סלון מפנק (חולה על שזלונג!) חדר שינה מזמין לשנ״צ. ומרפסת ירוקה שפונה לרחוב.

אחרי שהוא סיים, נזכרנו שהוא לא נתן לנו את הסיסמה לויי-פיי. החלטנו לרדת ולבקש, אבל איך שיצאנו, הדלת מהדירה הסמוכה נפתחה, וזוג אירופאי בירך אותנו לשלום. חיימקה קפץ על ההזדמנות: ״תגידו, יש לכם את הוויי-פיי?״ ״בטח, בואו...״ הגבר הזמין אותנו להיכנס. נכנסו אחריו והלסת שלנו נשמטה. זו לא היתה דירה... זו היתה הביונסה של כל הדירות!! המטבח, הסלון, המרפסת המדהימה... הרגשנו שמתנו ועלינו לגן עדן לנדל״ן. לקחנו מהם את הוויי-פי, אמרנו תודה, קיללנו אותם קצת בלב, וחזרנו לדירה שלנו.

מאותו רגע האנרגיות שלנו צנחו. חיימקה פרק את המזוודות (איך הוא אוהב...), ואני ישבתי במרפסת. היתה דממה, ואף אחד לא דיבר על הפיל (הירוק מקנאה) שבחדר - זיבי, למה להם יש דירה כזאת מטורפת, ואנחנו צריכים להסתפק במטר-על-מטר הזה?

ואז התחלתי לחשוב על השוואות. אנחנו עסוקים כל החיים במשחק המתיש הזה של למי יש יותר גדול. מי מצליח יותר. מי עשיר יותר. מי הורה טוב יותר. למי יש זוגיות שווה יותר. זה בלתי נמנע ואנושי.

דוגרי, אני יכול לספר לכם שאצל אמנים זה בווליום אפילו יותר גבוה (״קנאת סופרים״). לפעמים כשאני קורא שיר מעולה שמישהו אחר כתב – נצבט לי הלב. אני יכול לחטוף כאב בטן רק כי ראיתי איזה פוסט של מישהו שהצליח, ולא להפסיק להתייסר – למה אני לא הצלחתי ככה?

ובואו נהיה אותנטיים, כולנו עושים את זה. במיוחד בעידן הזה של האינסטוש, שמורח לך בפרצוף את כל ההישגים, וההצלחות, והקריירות, ומערכות היחסים ״המהממות״ של כולם.

עם הזמן הבנתי שההשוואה היא האויבת של האושר. היא גורמת לך להישרף מהצלחות של אחרים, במקום להתעסק בהצלחות שלך. לפעמים היא יכולה לשתק אותך לגמרי. איזה קטע אידיוטי... הרי עד שראינו את הדירה הסמוכה, חיימקה ואני עפנו על הדירה שלנו. אז למה הטבע האנושי המחורבן הזה?

אין לי באמת תשובה, אבל בזמן האחרון אני משתדל להשוות את עצמי כמה שיותר... לעצמי. אני מרגיש שזו השוואה בריאה. זה גורם לי לצאת מאיזור הנוחות שלי. להשתפר. להעז. להיות יותר טוב מאתמול. לנצח את עצמי. בסוף זה הרי כל אחד והשק שלו – עם ההצלחות והכשלונות שלו. ולא תמיד מה שאנחנו רואים באינסטוש מתכתב עם המציאות. וואלה, כל עוד אני הגירסה הכי טובה של עצמי, זה מספיק.

״ממי, הוויי-פיי לא נכון. בוא נרד לבקש ממנו״, חיימקה צעק לי מהחדר. ״עזוב את הוויי-פיי עכשיו ממי, בוא שב איתי במרפסת המדהימה שלנו קצת.״