התקופה האחרונה / נעם חורב

כמה מילים אחרונות מהלב, שנייה לפני שהספר החדש יוצא.

התקופה האחרונה היתה מבורכת עבורי. החלומות שהגשמתי הכפילו ושילשו את עצמם. הספרים נחטפים (טפו טפו). האולמות מפוצצים (חמסה חמסה). השירים מנוגנים (מלח מים). כמות האהבה שאני מקבל היא בלתי ניתנת לתיאור.

אבל לצד הברכה הגדולה הזאת, אני מודה, עברו עליי גם ימים לא פשוטים. תמיד מלמדים אותנו להתמודד עם כשלון. אף אחד לא מכין אותנו למה קורה כשמגיעה הצלחה.

וכן, מסתבר שגם להצלחה יש מחיר. ולא, זה לא פוסט כזה של ״אוי אוי אוי, הספר שלי רב-מכר, איזה קשה זה!״ אני מודע לחלוטין לכמה אני בר-מזל, ואני מודה בכל יום על הזכות שניתנה לי - להתפרנס מהתשוקה הכי גדולה שלי. ועדיין, כמו כל דבר בחיים, גם הצלחה מביאה איתה שק חדש של התמודדויות.

אתם מבינים, כשיצא ״טיוטה של אושר״, הייתי עקור לחלוטין מציפיות או מהשוואות. עד כדי כך לא ידעתי מה מחכה לי, שביקשתי מחיימקה שיפנה מקום במחסן כדי שיהיה לספרים איפה להעלות אבק (לא חשבתי שאצליח למכור אותם).

זה נתן לי חופש אמנותי מוחלט - החופש להיות מנותק ממה יגידו. מנתוני מכירות. ממושגים כמו ״רב-מכר״ או ״שיקולים מסחריים״. פעלתי בחירות מוחלטת ממקום כל כך אינטואיטיבי, ראשוני, בוסרי. המקום הכי פורה ליצור ממנו.

את מה שקרה אחר כך אתם מכירים. ספר שמוכר קרוב ל-200,000 עותקים בישראל בשלוש שנים זה חתיכת עניין. ועוד ספר שירים. חסר תקדים. ״רעידת אדמה בשוק הספרים״, כמו שהגדיר את זה אחד הבכירים בענף.

ואז הגיעה העבודה על ״שמש בצנצנת״, הספר החדש. כל כך הרבה ציפיות. והשוואות. ורעשים חיצוניים (ופנימיים). מה אם לא אצליח לשחזר את ההצלחה של הקודם? מה אם אאכזב את הקוראים? מה אם אאכזב את עצמי?

ופתאום כולם רוצים להיות מעורבים. מבול של הצעות לשיתופי פעולה. וחוזים שמנים ומפתים מהוצאות לאור (אותן ההוצאות שגלגלו אותי מכל המדרגות בספר הראשון). ופניות מחברות מסחריות. וקמפיינים. ופרזנטור. וזיבי. לכל אחד יש מה להגיד או להעיר או לבקר. באיזשהו שלב אתה כבר מאבד את עצמך.

ואני... אני אכן איבדתי את עצמי.

במקום להתעסק בדברים החשובים, הכנסתי את עצמי לכלא ה״מה יגידו״. לא הצלחתי לנסר את הסורגים העקשניים של הכלא הזה, לא משנה כמה ניסיתי. התעסקתי ברעשי הרקע. במה יקרה אם הספר הזה ייכשל. מה אם הביקורות יקטלו. מה אם היה לי פוקס חד-פעמי. מה אם אני לא ראוי בכלל?

הפקפוק העצמי הרג אותי. באחד מהלילות בהם לא נרדמתי (והיו המון כאלה), ישבתי במרפסת ונזכרתי בשיחה שהיתה לי פעם עם אמא שלי, שהיתה גננת במשך 40 שנה בשכונה לא פשוטה. יום אחד שאלתי אותה איך היא מתמודדת כשיש לה ילד מופרע בגן. כזה שמשתולל. שהורס. שלא יכול לשבת דקה בשקט. ״אני נותנת לו פרויקט.״ היא ענתה לי. ״אולי לסדר את פינת הקוביות או לתלות את הציורים של ילדי הגן או כל דבר אחר. ככה האנרגיות שלו מנותבות למקומות חיוביים.״

פתאום עלה לי רעיון. למה לא לקחת את כל הלחץ והפחדים והספקות, ולנתב אותם לעשיה? אשכרה דמיינתי איך אני אוסף את כל הציפיות, המערבולות, המתחים - ופשוט מכניס אותם למכונה שעושה להם טרנספורמציה - והופכת אותם לחומרים ששווה ליצור מהם. מה אני אגיד לכם, היה קשה, אבל זה עבד לי.

החלטתי שאני זורק לפח את כל ההצעות, את כל החוזים, את כל השותפים החיצוניים, ושוב – עושה את הכל לבד, בדרך שלי.

התחרעתי על האמ-אמ-אמא של הספר הזה. לקחתי את כל האנרגיה הסוערת שהשתוללה לי בגוף, ומיקדתי אותה במהות. בטקסטים. בכל מילה ומילה. בכל אות ואות. בכל פסיק וסימן קריאה. הרגשתי איך הגוף והנפש שלי, כמו מכונה משומנת היטב, מנקזים לתוכם את כל הרעל והופכים אותו למים מזוקקים. מים חיים. מים של יצירה.

במוצ״ש מתחילה המכירה המוקדמת של ״שמש בצנצנת״. האם הוא ספר מושלם? לא. האם הצלחתי להיפטר בו מכל ההרגלים הרעים שלי ככותב? ממש לא. האם הוא ישחזר את ההצלחה של קודמו? לא יודע.

אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם – הוא אמיתי. מראה מדויקת שלי לעצמי. הוא מאגד בתוכו את כל הבלבול, הפחדים, התקוות, הגעגועים והזכרונות שצברתי. ומה אני אגיד לכם, אם אתה הולך עם האמת שלך, רוב הסיכויים שתהיה בסדר.

עכשיו די עם החפירות, אוטוטו הוא אצלכם, ואני... אני אהיה בסדר.

פוסטים נבחרים