top of page

זה שעזב / נעם חורב

בפרלמנט של יום שישי, על שש כוסות עראק וריח של חצילים שרופים, כיסא אחד נשאר ריק. אחד מהחבר'ה לא הגיע. חברה שלו נפרדה ממנו אחרי שנתיים. הוא העדיף להישאר במיטה ולפנק את עצמו עם מנה ראשונה של פסטה ומנה עיקרית של רחמים עצמיים.


השיחה בשולחן נעה בין קללות עסיסיות כלפי הבחורה, לבין אמפתיה עמוקה לחבר הנעזב שלנו. ”מסכן, מה הוא יעשה עכשיו?" ”עד שהוא חשב שכבר מצא מישהי לכל החיים..." ”כואב הלב עליו, היא שרטה אותו לגמרי." ושאר פנינים שנזרקו לחלל האוויר בזמן שאני ישבתי ושתקתי.


בדרך הביתה התחלתי לחשוב איך כולם תמיד מדברים על זה שנעזב, אבל אף אחד לא מדבר על זה שעזב.


אנחנו מתוכנתים לחשוב שהקושי האמיתי הוא כשעוזבים אותך. תחשבו כמה שירים קורעי לב נכתבו על הננטשים, וכמה מעט שירים על אלה שקמו ועזבו. בתור מי שחווה את שני הצדדים, תנו לי לחדש לכם – זה לא פחות מכאיב לעזוב.


כשעוזבים אותך – מכתיבים לך את המציאות, ואתה יודע עם מה אתה צריך להתמודד. אין לך זכות בחירה. אתה נשאר במקום, בזמן שהצד השני ממשיך הלאה וצריך להילחם בעצמו כדי לא להסתכל אחורה, לא להרוג את עצמו בשאלות כמו – "עשיתי את הבחירה הנכונה?... אולי זאת טעות חיי?" הצד שעוזב הוא זה שמתבשל עם הייסורים, ובסוף לוקח את ההחלטה. ולקחת החלטות זה אף פעם לא פשוט.


כמה זה קשה לשבת מול הבנאדם הכי קרוב אליך, ולדעת שאתה עומד לפגוע בו. לרסק אותו. כמה זה קשה להיות אמיץ מספיק לפרק את החבילה ולהמשיך הלאה. לוותר על ההרגל והנוחות ולשנות את המציאות הכל כך מוּכּרת שלך.


כמה זה קשה להסתכל לָאמת בעיניים ולהגיד בקול שזה לא מתאים לך יותר. הכי קל זה להישאר. להישאר בכל מצב. הכי קשה זה ללכת.


יש לנו נטייה לגייס את כל האמפתיה והתמיכה שלנו לאנשים הנעזבים. כאילו רק הם חווים את הפרידה. כאילו לצד השני זה קל.


אני זוכר שכשעזבו אותי, נפלתי לקרשים. הכי חזק, הכי מהר, הכי כואב. אבל בסופו של יום ידעתי שזה לא בשליטתי, ושהצד השני החליט. עכשיו נשאר לי רק להתמודד עם הבחירה שלו, ובסוף גם להתגבר.


דווקא כשהייתי בצד שעזב, היה לי הרבה יותר מסובך. השאלות לא הרפו ממני. המחשבות מה היה קורה אם הייתי נשאר, אם הייתי נותן עוד הזדמנות. מצד אחד, הייתי מבסוט על עצמי שהצלחתי לתפוס אומץ ולחתוך. מצד שני, זה הרג אותי לראות את הבנאדם שאני כל כך אוהב מתייסר בגלל ההחלטה הזאת. עד כדי כך, שמדי פעם חשבתי לתת לזה עוד צ'אנס, רק כדי שלא אצטרך לראות את העיניים השבורות והמאשימות שלו מולי.


אני בטוח שבאותו יום שישי, בפרלמנט אחר של בנות איפשהו בעיר, נשאר כיסא אחד ריק של זאת שעזבה את חבר שלי. ממש כמוהו, גם היא נשארה במיטה - עם מנה ראשונה של פסטה ומנה עיקרית של מה היה קורה אם.


(מתוך 'שמש בצנצנת')

פוסטים נבחרים
bottom of page