חברים מנומסים / נעם חורב

ועם הזמן אנחנו הופכים להיות חברים מנומסים.

ככה זה. הרי כשאנחנו צעירים, החברים שלנו הם הכל בשבילנו. הם חלק בלתי נפרד מכל חוויה. מכל זכרון. מכל פצע. אנחנו משתכרים איתם למוות, ועושים בושות. אנחנו בוכים מולם, בלי לחשוב מה זה אומר עלינו. אנחנו מסתובבים איתם שעות באוטו, באמצע הלילה, בלי מטרה. אנחנו קופצים וצורחים את המילים בכל פעם שאנחנו שומעים את השיר שלנו. אנחנו חייבים אותם לידנו באובססיביות בכל אירוע. בכל יציאה. בכל טיול. אנחנו מקנאים להם, ונעלבים מהם, וגאים בהם, ומעורבים בחיים שלהם באופן מטריד.

אבל אז החיים מגיעים - עם כל ההתחייבויות, והמשכנתא והפאסון והכאפות שקיבלנו - כמו מכבש ענק וחסר רחמים. והם אלופים בלדרוס, החיים האלה. לפעמים הם דורסים לנו את התמימות. לפעמים את היכולת להיפתח ולסמוך באמת. לפעמים הם דורסים לנו את החלומות. ולרוב... לרוב הם דורסים לנו את החברים.

ואז אנחנו הופכים להיות חברים מנומסים. כאלה שמתחזקים חברויות פרווה לא מזיקות. כאלה שמסמסים ברכה ממש מושקעת ביומולדת. ששמים צ׳ק נדיב באירוע. שיושבים ערב שלם על יין טוב ומקשקשים על נדל״ן ועל פוליטיקה. אבל תכלס, אנחנו כבר לא מעזים להיות איתם אמיתיים. לא נותנים להם לראות את הבדידות שלנו. להיות פגיעים מולם. לא מרשים לעצמנו להיפגע מהם. לא חוצים איתם את הקו. לא יורדים מהמדרכה. ואז... אז נשארת לנו רק קליפה מהחברות המדהימה שהיתה.

אבל לפעמים, לעיתים ממש נדירות, אלוהי החברות עושה לך ג׳סטה, ומשאיר לך אחד כזה אמיתי. אחד שראה ויראה אותך במקומות הכי נמוכים שלך. הכי גבוהים שלך. הכי חשופים שלך. שיש ביניכם הבנה שלא מדברים עליה. כזאת שאומרת שהחיים האלה גם ככה קשים – אז לא שופטים. ולא מרימים גבה. ולא עושים חשבונות. ולא רושמים כל טעות או פאשלה. אחד כזה שאתה יכול להיות באמת אתה מולו. שרק לפי המבט שלך הוא כבר מבין הכל. שיידע להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך: ״תקשיב, התנהגת כמו חרא.״ שיבין שאף אחד לא מושלם. לא אתה. לא הוא. ולא החברות שלכם. כן, אם יש לך מזל, אלוהי החברות משאיר לך חבר אחד לא מנומס.

מזל טוב, חבר לא מנומס שלי. לעוד שנים של חברות אמיתית.