חמש עובדות על טיוטה של אושר / נעם חורב

הנה חמש עובדות על הכריכה של ״טיוטה של אושר״:

הכל התחיל בכלל מעמיר בניון. כשהייתי חייל קניתי דיסק שלו – ״הכל עד לכאן״ (כן, כן, פעם היו קונים דיסקים). כל הסופ״ש חרשתי עליו בדיסקמן שלי (אלוהים, אני זקן), והסנפתי את חוברת השירים כמו נרקומן של מילים. המעצבת של החוברת, פרי קסטיאל, הצליחה ליצוק כל כך הרבה יופי ועומק וכוונה בעיצוב הגראפי. נשבעתי לעצמי שיום אחד אעבוד איתה. כמעט 20 שנה חלפו מאז, ולא שכחתי את ההבטחה שלי לעצמי. כשהתחלתי לעבוד על הספר מצאתי אותה ושלחתי לה הודעה: ״היי. אני מוציא ספר ואת המעצבת שלו. ביי.״

״זה קצת נרקיסיסטי, לא?״ זו התגובה הכי נפוצה שקיבלתי כשסיפרתי לאנשים שאני שם תמונה שלי על הכריכה. אני מודה שזה הצליח לבלבל אותי - ״וואי, אנשים יחשבו שאני איזה חי בסרט...״ בסוף הצלחתי לשים את המחשבות האלה על מיוט (זו מיומנות מדהימה שמפתחים עם הזמן – להשתיק את הקולות של ״מה יגידו?״) החלטתי שהספר הזה כל כך חשוף, ואישי, ופגיע – שאין שום אופציה אחרת חוץ מלמרוח את הפרצוף שלי על הכריכה.

״אני יודע שלא דיברנו שנים, אבל אני רוצה שאתה תצלם את הכריכה של הספר שלי.״ תחושת הבטן שלי התעקשה שמי שמצלם אותי צריך גם להכיר אותי. שצריכה להיות לנו היסטוריה משותפת. את אלון הכרתי לפני 15 שנה, כשעברתי מעפולה לת״א, עם חלום הכתיבה. הוא היה החבר הכי טוב שלי. הבית. עם הזמן הוא הפך לצלם נחשב ועבר לסן-פרנסיסקו. הקשר בינינו נותק. הפכנו עולמות, ובאחד הביקורים שלו בארץ קבענו סשן צילומים. ולמרות שעברו שנים, ולמרות ששנינו השתנינו, ולמרות שהרבה דברים לא פתורים נשארו בינינו – ברגע שהוא התחיל לצלם, חזרנו להיות אותם ילדים רעבים שרוצים לטרוף את העולם.

״אל תעשי אותי חתיך!״ זו היתה ההוראה שנתתי לפרי המעצבת. ״ לא רוצה תמונת אינסטגרם. הספר הזה עוסק בניסיונות. בטעויות. בשריטות. מבחינתי תשחיתי לי את הפרצוף!!״ ״אל תדאג״, היא ענתה ונעלמה לשבועיים. פתאום, תוך כדי נסיעה לירושלים, קיבלתי ממנה ווטסאפ: ״הכריכה אצלך במייל״. ביקשתי מחיימקה שיעצור בצד הדרך. לקחתי נשימה. התפללתי בלב לאלוהי הכריכות. לחצתי על הקובץ, ו... ״יש לנו כריכה!״ נשמתי לרווחה.

״אתה תפשוט רגל!!״ צעק עליי מומחה הדפוס. ״אף אחד לא עושה היום כריכה קשה, זה יקר!! ועוד חיתוך ידני!! השתגעת?!״ (כן, את ״טיוטה של אושר״ לא חותכת מכונה, אלא בנאדם באופן ידני). ״לא אכפת לי״, עניתי לו. ״נעם, ברצינות! אתה מבקש ממני להעמיד בנאדם שיחתוך מאות או אלפי עותקים!!״ (נכון להיום – 70,000). ״אז תעמיד״, עניתי בלי למצמץ. רציתי לתת לקוראים שלי חוויית קריאה מושלמת, ולא היה אכפת לי לשבור את כל החסכונות שלי בשביל זה.

בדיוק היום, לפני שנה וחצי, נשלח ״טיוטה של אושר״ לחנויות. איזה מזל שהקשבתי למצפן הפנימי שלי. שהתעקשתי על כל פרט ופרט. שלא נתתי שיקבעו לי מה נכון או לא נכון. יש באנגלית משפט שאומר ״אל תשפוט ספר על פי הכריכה שלו״. אני דווקא חושב שלפעמים, הכריכה מספרת לנו סיפור לא פחות חשוב מהספר עצמו.