כנפיים

ואז, כשגדלתי,

לחשת לי פתאום:

"תזוזי קצת הצדה,

לא נשאר לי כבר מקום

תנסי להיזהר

הסחרור הזה אדיר

את עולה נורא מהר

ויהיה לזה מחיר.״

וכמעט שהתכופפתי

מכובד הבושה

אהבת אותי ככה,

יפה וחלשה -

"תהיי פחות בולדוזר

וטיפה יותר אישה."

ורציתי להסביר לך -

זאת פעם ראשונה

שאני עפה על עצמי

אחרי כמעט שנה

של איסורים

של ייסורים

על חלום שלא הוגשם

של שתיקה

ומועקה

וטון רגשות אשם

והמילים המכבות שלך

שרטו לי את הנפש:

"הכנפיים הגדולות שלך

חוסמות לי את השמש."

ועישנת בשרשרת בשיחה האחרונה

אמרת לי: "תראי, יותר אנ׳לא יכול"

רק כי לא הסכמתי לחזור להיות קטנה

כדי שאתה תרגיש יותר גדול.

פוסטים נבחרים