לפגוש את ההורים

״אני רוצה שתפגוש את ההורים שלי,״ אמרתָ לי, והשפה העליונה שלך קפצה קצת, כמו תמיד כשאתה מתרגש. ”הגיע הזמן! אל תדאג, אני טוב עם הורים, הם תמיד מתאהבים בי״ - הרגעתי אותך. ”אני לא דואג. אני לא דואג בכלל,״ ענית לי בדאגה.

אז בשבת נכנסנו לאוטו ונסענו להורים שלך. לאורך כל הנסיעה שתקת. הידיים שלך רעדו על ההגה. לא עברת את ה-60 קמ״ש אפילו בכביש החוף, כאילו רצית שהנסיעה תימשך לנצח, ושאף פעם לא נגיע. פתחתי חלון ואתה מיד סגרת. תמיד אהבת חלונות סגורים, אהובי.

ואז הגענו. צעדנו על שביל עפר שהוביל לשער מתכת ירוק מתקלף. פתחת אותו. הוא חרק בצליל אנושי כל כך, שהייתי מוכן להישבע שהוא בוכה. הובלת אותי בין מדשאות ירוקות ואיקליפטוסים כבדים, לא ממש בטוח בדרך. עבר זמן מאז שביקרת אותם.

הם חיכו לנו שם, זה לצד זו. הצבעת עליהם ולחשת: ״תכיר, ההורים שלי.“ הנהנתי וחייכתי. התיישבנו על ספסל, מנסים להתעלם מהשתיקה המביכה. ״ככה זה מפגש ראשון עם הורים,״ קרצת לי.

״כשהייתי קטן היינו נוסעים לתל-אביב. תמיד בדרך היינו עוצרים בדוכן של המלבי הכי טעים ביפו. הייתי מבקש שישימו לי מלא-מלא סירופ אדום, קצת קוקוס, קצת בוטנים ובלי קינמון. זה היה הקטע המשפחתי שלנו,״ סיפרת בנוסטלגיה.

חייכתי והשענתי עליך את הראש. השמש יצאה וזרקה רצועות אור דקות על ההורים שלך. הם היו שקטים כל כך עם פני האבן שלהם. רק האותיות השחורות של שמותיהם שנחקקו על המצבה היו נוכחות, כאילו מתחננות בפניי לספר להם עליך.

אז עצמתי עיניים והתחלתי לספר להם על הילד שהם גידלו. הילד שהם לא ראו כל כך הרבה זמן. סיפרתי להם על האדם שהפכת להיות. על הלב הטוב שלך, ועל העיניים הטובות שלך, ועל הידיים הטובות שלך, ושכבר לא מוצאים היום אנשים כמוך.

סיפרתי להם על השפה הקופצת שלך, על כמה אתה מצליח, על זה שכולם מתאהבים בך, ואיך תמיד כשאתה משתכר - אתה מדבר עליהם, כי רק ככה אתה מסוגל.

הם הקשיבו, ומדי פעם חייכו תחת שמיכת השיש כמו הורים גאים. ”אל תדאגו,״ לחשתי להם. ״יש לו משפחה עכשיו. אני המשפחה שלו.“

השמש שקעה על חלקת האלוהים הקטנה. הרוח פיזרה עלים ושתיקות. ההורים שלך הגניבו אלינו מבט אחרון מבין האדניות הצמאות, וכמו התחננו: ״בבקשה תישארו, הרבה זמן לא ביקר פה מישהו.“ הבטחנו להם שנחזור.

בדרך לאוטו אמא שלי התקשרה לשאול איפה אנחנו, ואז צרחה לי למסור לך שאתה חנטריש כי מה פתאום אתה לא מתקשר, ומה המידה שלך בחולצות כי יש מבצע בקניון, וחוצמזה הבטחת שתבוא לסדר להם את המחשב.

בנסיעה חזרה פתחת את החלונות, אהובי. נתת לרוח להיכנס, ואז עצרת בצד הדרך ואמרת לי: ״חכה פה.״

אחרי כמה דקות חזרת עם שתי שקיות, והגשת לי מלבי עם מלא-מלא סירופ אדום, קצת קוקוס, קצת בוטנים ובלי קינמון. חייכת אליי וטרפת את המלבי בכפית פלסטיק. ״דרך אגב, צדקת. אתה באמת טוב עם הורים. הם לגמרי התאהבו בך,״ אמרת, והשפה העליונה שלך קפצה קצת.

פוסטים נבחרים