לראות את אמא / נעם חורב

השנה ראיתי את אמא שלי בפעם הראשונה.

אבא שלי האהוב חלה מאוד, עד שנפטר לפני כמה חודשים. בכל התקופה הזאת היא נאלצה לטפל בו. סליחה, היא לא נאלצה לטפל בו. היא בחרה לטפל בו. תמיד הרי אפשר לבחור אחרת.

כשיש אדם חולה בבית, האנשים סביבו מתגלים. וגם אמא שלי התגלתה השנה במלוא גדולתה ופגיעותה.

אותה אמא שנלחמה על יד ימין שלי, כשהרופאים טענו שתישאר משותקת לעד. אותה אמא שהעבירה איתי לילות על קו הטלפון, כשהתרסקתי נפשית בצבא. אותה אמא שחיבקה את בן זוגי בחתונה, ואז הכריזה בקול רועד במיקרופון:  "חיימקה, אתה הבן שלנו!"

אותה אמא שחשבתי ששום דבר לא יכול לשבור אותה - נשברה. בפעם הראשונה ראיתי אותה - או אולי הסכמתי לראות אותה - נאבקת. חלשה. פגיעה. בפעם הראשונה ראיתי את אמא שלי מבקשת עזרה.

כל השנים הסתכלתי עליה בעיניים מאדירות. הפכתי אותה לדמות כמעט מיתית. חסרת פגמים. כול-יכולה.

בעצם קיימתי בעקשנות את התפקיד המשפחתי שלי – בן זקונים מפונק שצריך שיגוננו וישמרו עליו. והיא, היא קיימה בדבקות את התפקיד שלה – אמא לביאה שאינה נסדקת. שלא זקוקה לעזרה. שהכול קטן עליה. אישה פלדה.

היום אני מבין שעשיתי לה עוול גדול. שמתי אותה על מזבח, ודרשתי ממנה לעמוד בכל הציפיות המופרכות שלי ממנה. הילד שבי סירב להתבונן בה ולראות אותה כדמות עגולה, רבת-שכבות ורבדים. סירב לקבל את כל כולה, כאישה המדהימה והמורכבת שהיא - כזאת שנופלת. ששורדת. שמפשלת לפעמים. שלא תמיד יודעת את התשובה. שזקוקה לחיבוק.

מגיע שלב כזה, שבו אנחנו מבינים שההורים שלנו הם רק בני אדם. אנחנו מסתכלים עליהם בעיניים נקיות ומפוכחות.

אז כן, השנה ראיתי את אמא שלי בפעם הראשונה. לא בעיניים מגדילות של ילד. אלא במבט אנושי ורגיש, שלא נבהל מלפגוש את אמא שלו, גם כשהיא נאבקת.

לא משנה כמה אנסה, לא אצליח להסביר לה במילים כמה אני אוהב אותה וכמה עמוק היא נטועה בלבי. והשנה אפילו עוד יותר. אני מאחל לה שתמיד-תמיד יראו אותה, ובעיקר שתראה את עצמה כמו שהיא - רבת-ממדים. שלמה. מלאת ניגודים פנימיים. חזקה מספיק כדי להיות חלשה.

(מתוך הספר החדש "חוטים שקופים")