שיפוטי / נעם חורב

כשהייתי צעיר, הייתי מאוד שיפוטי. הסתכלתי על החיים במשקפי חד-מְמד. כאלה שבחנו ופילטרו את המציאות דרך סיפור אחד - הסיפור שלי. עוד לא עברתי אז הרבה, אז הסיפור שלי היה רזה. דק. צר. כמו ההשקפה שלי על החיים. אז שפטתי חופשי.

שפטתי אנשים שנשארו במערכת יחסים שמזיקה להם. ״מה, הם מזוכיסטיים? שיעופו משם מהר! ואם הם נשארים – בעיה שלהם.״

אבל נשארתי בעצמי במערכת יחסים הרסנית. כי לפעמים לא רוצים להרגיש שוויתרנו מהר מדי. לפעמים עסוקים בשכנוע עצמי שהנה, זה משתפר. לפעמים פוחדים להישאר לבד או בטוחים שלעזוב זה להיכשל.

שפטתי אנשים שוויתרו על החלומות שלהם. ״וואלה, אני לא בקטע של לוזרים. של כאלה שנכנעו לבינוניות.״

אבל ויתרתי גם אני על חלק מהחלומות שלי. כי החיים הם מערכת של פשרות וצריך לבחור את המלחמות שלך. כי יש אנשים שבשבילם להגשים איזה חלום זה פריבילגיה כרגע. הם עסוקים בהישרדות, מה להם ולחלומות עכשיו. יש אנשים שנכוו מכישלונות, ולא מצליחים לצאת מהלופ הזה.

שפטתי אנשים שסולחים בקלות. ״כמה נאיביים וטיפשים אפשר להיות?״

אבל גם אני סלחתי בקלות. סלחתי בקלות לאנשים שאהבתי בכל לבי. סלחתי כי לא רציתי להעניש אותם, ועוד יותר – לא רציתי להעניש את עצמי. גיליתי עוצמה גדולה במקום הזה של לסלוח.

שפטתי אנשים שברחו. ״מה הפחדנות הזאת? שיתמודדו! אלה החיים!״

אבל ברחתי גם אני. וואי וואי, כמה ברחתי. לחומרים. למסיבות. לחופים רחוקים. להדחקה. גיליתי שלפעמים צריך לברוח ולהתרחק, לאתחל את המערכת מחדש, ואז לחזור מפוכח יותר, ולתקן.

שפטתי אנשים שבגדו. ״אלה חארות רציניים. אין יותר גרוע מבגידה!״

אבל בגדתי גם אני. בגדתי בבן-זוג, ובגדתי בחברים, ובעיקר - בגדתי בעצמי. לפעמים, ברגע של היסח דעת ושל חוסר שליטה, אתה מאבד את הראש.

שפטתי אנשים שלא חיו את האמת שלהם. כאלה שהסתירו את עצמם או שניהלו חיים כפולים.

אבל היו תקופות שבהן גם אני לא חייתי את האמת שלי. עד היום אני לא תמיד חי אותה עד הסוף. מה לעשות. לפעמים מרוב היצמדות לאמת, אתה הופך לעבד שלה. גיליתי שכל אחד והקצב שלו. אנשים עוברים תהליכים פנימיים מורכבים, מי אני שאעמוד מהצד וארים גבה?

כשהייתי צעיר, הייתי מאוד שיפוטי. חשבתי שהכול זה שחור או לבן. לא ידעתי שרוב החיים מתרחשים בכלל באזורים האפורים. לא הייתי מסוגל להבין את מורכבות הדברים.

חשבתי החיים הם בטון. גיליתי פלסטלינה.

ובסוף גם אני, כמו כמעט כולם – כופפתי עקרונות. שיקרתי. עשיתי טעויות. איכזבתי את הקרובים אליי. איכזבתי את עצמי. חטפתי בעיטות בבטן. וגם החטפתי כמה.

אי-אפשר אחרת. החיים האלה לא סטריליים. לא רוצה חיים סטריליים.

אני משקיף מהצד על אנשים שחיים את חייהם, ויש בי התפעלות ואמפתיה אינסופית לכל מי שמצליח לא להתייאש. לא לאבד את עצמו. לכל מי שמשמיע את קולו בעולם. גם אם הוא קול קטן. לכל מי ששורד מערכת יחסים. שנאחז באהבה. לכל מי שעושה אמנות. לכל מי שהקים משפחה. לכל מי שמצליח להחזיק את הפאקינג חיים האלה בלי להשתגע.

(מתוך 'שמש בצנצנת')

פוסטים נבחרים