אמונה

July 19, 2016

 

לפני כמה חודשים נקלעתי לשיחה עם אמא שהילד הקטן שלה נלחם במחלה מקוללת. הסתכלתי בעיניה – שני קרעים של דאגה, ושאלתי: "מה מחזיק אותך?" היא היתה קצרה ועניינית: "אמונה".

יופי, חשבתי לעצמי. תשובה יפה לכותרת בעיתון.

התעקשתי: "אבל... איך ממשיכים להאמין במצב כזה?"

היא לא היססה, וענתה לי: "איזו עוד ברירה יש לי?"

וכשחושבים על זה, איזו עוד ברירה יש לנו באמת?

 

 

בסוף הרי הכל מסתכם באמונה. 

ולאו דווקא אמונה באלוהים. או בלא-אלוהים.

אמונה באנושי. במרחם. באור. אמונה שיהיה טוב.

הציניקניים יצקצקו בלשונם ויגלגלו עיניהם. וזה בסדר. סביר להניח שזה מה שאני הייתי עושה. אבל בלילה - שניה לפני שהם נרדמים, כשהם כבר עירומים מהשכפצ"ים ומחליפות ההגנה המהודרות שהחיים הלבישו עליהם בכוח, הם ייידעו ויודו שגם הם מאמינים.

 

 

הרעיון נשמע פשטני, נכון. אבל הוא לא. 

אמונה היא עניין צפוף. מסועף. מורכב. לפעמים כפוי טובה. 

כל כך קשה להחזיק את הראש מעל המים, לנצח תקופות של חושך, להעביר ימים שלמים של מלח ופחם.

מי ששוכנת בלבו אמונה – יצליח, דווקא בתקופות האלה, להרכיב אותה ככנפיים ולהמריא אל מעל הימים הנוראים על אף משקולות הייאוש שמושכות אותו למטה. כי שם, בשחקים, אפשר להתבונן על הכל ממעוף הציפור. ואז הדברים נראים פתאום קטנים יותר, ברורים יותר, מאיימים פחות. משם אתה מבין, שבסיפור הזה שלך, התקופה הזאת היא רק עוד אפיזודה חולפת. רק עוד פרק לא מוצלח. רק עוד כמה שורות עקומות מרוחות בדיו. בתוך המרחבים הפתוחים של החיים – זו רק טיפה בים. רק משב רוח שיחלוף. תיכף כבר יגיע הפרק הבא, ואפשר רק לקוות ולהאמין שהוא יהיה טוב יותר.

 

 

פעם ישבתי עם חבר על חצי בירה, ודיברנו כל הלילה, שיחות כאלה שזוכרים. הוא שאל אותי: "תכלס, למה אתה קם בבוקר?" עניתי לו: "כי אני מאמין שהיום יהיה יום טוב".

בסוף הכל מסתכם באמונה.

תשאלו את האמא ההיא, שיושבת ליד המיטה של הבן שלה בלילות. הוא מלופף צינורות החייאה, והיא מלופפת חוטי אמונה. אנחנו חייבים להאמין. לא כי אנחנו גיבורים גדולים. לא כי אנחנו קלישאתיים. לא כי אנחנו חכמים. פשוט כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אחרת.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle