אקסיומה

August 30, 2017

בשיעורי מתמטיקה בתיכון לימדו אותנו על אקסיומות.

 

אקסיומה היא הנחה אשר מתייחסים אליה כנכונה, כמובנת מאליה. 

הנחה שאינה מצריכה הוכחה.

כשאתה מתבגר, אתה מבין שמה שנכון למתמטיקה, לא תמיד נכון לחיים.

התקופה האחרונה גרמה לי להבין, מעבר לכל ספק, ששום דבר לא בטוח.

אנחנו מגבשים במהלך הזמן אמיתות מוחלטות, ולא תמיד לוקחים בחשבון שמחר בבוקר – האמיתות האלה עלולות להתפוצץ לנו בפרצוף.

 

 

אז מצאנו אהבה. 

אהבה טובה. 

כזאת שתמיד פיללנו לעצמנו. 

השנים עוברות ואנחנו מבססים עם בן הזוג שלנו שגרה משותפת, שפה שרק שנינו מבינים ואינסוף תכניות לעתיד. אנחנו הולכים לישון בשקט וחושבים לעצמנו בנחת – "מצאנו את הבנאדם שלנו". 

האהבה הזאת הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, מההוויה שלנו, ממי שאנחנו. 

ואז, בוקר אחד, אנחנו קמים לגלות שהכל נגמר.

שנרדמנו בשמירה.

נכון, היו סימנים מקדימים, היו תמרורי אזהרה. אבל אף פעם לא באמת חשבנו שזה ייגמר. אנחנו הרי חזקים ואין דבר שלא נוכל להתגבר עליו. 

ועכשיו, המציאות הזכירה לנו שאין דבר כזה הארץ המובטחת. 

אני חי את חיי, הוא חי את חייו, וכל הזכרונות וההרגלים והתכניות הגדולות מאופסנים באיזו קופסה מאובקת עם עוד אהבות גדולות שחשבו שהן נצחיות, ונגמרו.

 

 

אנחנו מוקפים בחברים. חלקם ממש טובים. כאלה שמלווים אותנו בכל הרגעים המשמעותיים של החיים שלנו. וזה ברור לנו שהם יהיו שם עד הסוף. שהם יעברו איתנו הכל ושעוד נשב על המרפסת של העולם, זקנים ומטורפים, ונצחק על החיים האלה.

אבל אנשים משתנים, אנשים עושים טעויות, אנשים לא שמים מספיק לב, ופתאום, בלי שנרגיש, נפער מרחק. פתאום אנחנו מדברים בשפה שונה, אנחנו מחפשים דברים אחרים, אנחנו סוחבים חשבונות ישנים ולא מעזים לדבר בכנות על הדברים, אנחנו מתרצים לעצמנו - "זו רק תקופה", והחברים האלה יוצאים לנו מהפריים, כל פעם קצת, עד שנשארת מהם רק ברכת יום הולדת מנומסת על הוול פעם בשנה.

 

 

אנחנו חסרי סבלנות להורים שלנו. 

כי אנחנו עסוקים. 

כי הם מזדקנים. 

כי אנחנו בטוחים שלא משנה מה, הם תמיד יהיו שם. 

ופתאום, הם כבר לא. 

כל כך הרבה מילים לא הספקנו להגיד להם, כל כך הרבה חיבוקים לא הספקנו לתת להם, כל כך הרבה עניינים עוד נשארו פתוחים על השולחן, ועכשיו כבר מאוחר.

 

 

אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים. 

לומדים, משקיעים, מטפחים קריירה. מבטיחים לעצמנו שלא נגמור כמו האנשים העצובים האלה, שהחיים ניצחו אותם.

בטוחים שלא ניתן לחלומות שלנו לחמוק לנו מבין הידיים. ואז, באמצע החיים, מתעוררים לגלות שלא הספקנו להגשים את מה שבאמת רצינו, שאנחנו לא עושים בכל בוקר את מה שאנחנו באמת אוהבים, שהלכנו לאיבוד, שמיהרנו לוותר, שאנחנו ממש לא איפה שחשבנו שנהיה בגיל הזה. שמצמצנו לשניה, ואופס! הרכבת חלפה.

 

 

אין וודאות בחיים האלה.

לא באהבה. 

לא בחברים. לא במשפחה. 

לא בחלומות שלנו.

הכל שביר, הכל נפיץ, הכל יכול להיגמר מחר.

עם כל יום שעובר, אני מבין את זה יותר ויותר, ומשתדל שהידיעה המפוכחת הזאת, תגרום לי, עם כל הקושי, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

לא את האהבה שלי. 

לא את החברים שלי.

לא את המשפחה שלי

לא את החלומות שלי.

 

 

כבר התעוררתי מאוחר מדי קצת יותר מדי פעמים, כבר עמדתי מהצד, משתאה וכואב, כשהאמיתות הכי יציבות בחיים שלי נרמסו.

ועכשיו... עכשיו זה הזמן להתעורר ולשמור טוב טוב על מה שעוד קיים, על מה ששרד, להחזיק חזק בכל מה שמשמח אותי, בכל מה שחשוב לי, בכל מה שתובע תיקון והשקעה.

 

 

בשיעורי מתמטיקה בתיכון לימדו אותנו על אקסיומות, 

אבל אני... אני אף פעם לא התחברתי למתמטיקה.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle