חלומות בכיסים

October 18, 2017

 

"עזבתי את המוזיקה אחי", זה מה שהוא אמר.

נתקלתי בו לפני שבוע, אחרי שנים שלא התראינו.

הכרנו בחיים אחרים, כשאני רק עברתי לתל אביב והוא עבד על אלבום בכורה ועשה את צעדיו הראשונים כזמר.

"בזבזתי ים כסף ואנרגיות וזמן. הוצאתי שירים לרדיו. נלחמתי בשיניים. ניסיתי הכל. באמת שהכל. אבל זה לא עבד. עכשיו אני נשוי, יש לי ילד לדאוג לו. אני לא יכול לרדוף יותר אחרי הדבר הזה. בנאדם גם צריך לדעת מתי לשחרר" - הוא דיבר בשטף וניסה לשכנע אותי או אולי את עצמו.

 

 

אחר כך התחלתי לחשוב על אנשים וחלומות.

כולנו מסתובבים עם חלומות בכיסים.

חלומות כאלה שלא הגשמנו.

שלא הצלחנו לפצח.

 

 

חברה אחת שלי חלמה להיות רופאה.

חברה אחרת נשבעה שהיא עוברת לגור בניו-יורק.

חבר אחר הבטיח לעצמו שהוא מוציא את הספר ששוכב לו במגירה יותר מדי זמן.

מה לעשות שלפעמים המציאות מובילה אותנו למקומות אחרים. לפעמים הנסיבות, התזמון, האמצעים או פשוט החיים עצמם - משנים לנו את התכניות, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתרחקים עוד ועוד מאותו חלום.

כל חלום כזה, שלא הוגשם, הוא כמו חור בלב.

וזה רודף אותנו כל החיים. לא עוזב אותנו, לא מרפה. השאלות של מה היה קורה אם. מה יכולנו להיות. איפה נרדמנו בשמירה. האם עשינו באמת את כל מה שנדרש, ו... מתי בדיוק פספסנו את הרכבת.

תחושת ההחמצה הזאת יכולה להוציא אותנו מדעתנו, ואנחנו אף פעם לא באמת שקטים או שלמים.

 

 

כי החברה ההיא שלי, שחלמה להיות רופאה, תמיד תתכווץ באי נוחות כשנצפה ב"האנטומיה של גריי".

וההוא שחלם לפתוח מסעדה, תמיד יחשוב שהוא היה עושה את זה יותר טוב, כשהוא יושב לעסקית-צהריים עם החברים שלו מההיי-טק.

וההוא שהבטיח לעצמו שיטייל בכל העולם, תמיד ירגיש צביטה כשהוא יראה תמונה שחבר שלו העלה לפייסבוק מאיזה טראק בנפאל.

 

 

אנחנו מתבגרים לאט לאט, ומבינים שהחיים לא תמיד מקיימים את הסיסמאות הנוצצות של "אין חלום שאי אפשר להגשים".

אז איפה בדיוק עובר הגבול בין להיכנע בתבוסתנות לבין להיות מציאותיים ולדעת לשחרר?

איך אנחנו בעצם יודעים מתי וויתרנו מוקדם מדי?

לצערי, אין לי תשובות לכל השאלות. אני עדיין לומד.

 

 

אולי החלומות שלנו הם כמו פלסטלינה, ואנחנו צריכים להיות יצירתיים ואמיצים מספיק כדי למעוך אותם קצת, לעצב אותם מחדש, להתאים אותם לחיים הנוכחיים שלנו, לאמצעים שלנו, ליכולות שלנו.

חלומות, מסתבר, יכולים לשנות צורה.

אולי אם נשחרר לרגע את הפנטזיה ונדע איך להתגמש, להיות יצירתיים ולמצוא דרכים מציאותיות להגשים את החלומות האלה בתצורה קצת שונה ממה שדמיינו, אולי אז נוכל לסתום את החורים הארורים האלה בלב.

 

ואולי, רק אולי, זוהי המהות האנושית, וטבע האדם הוא להסתובב עד יום מותו עם חלומות שלא הגשים בכיסים.

 

 

"אני מבין אותך לגמרי", אמרתי לבחור ההוא שפגשתי.

הוא הנהן כאילו קיווה שאגיד משהו אחר, ושניה לפני שנפרדנו הוא זרק לי: "אגב, אם יש לך איזה שיר טוב או משהו, שלח לי, לך תדע מה ייצא...", ואני ידעתי שהחור בלב שלו עדיין לא נסתם, וספק אם אי פעם ייסתם.

 

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle