ארגז הכלים האדום / נעם חורב
גרנו אז בדירה מושלמת.
תקרות גבוהות. פרקט לבן. מטבח מרווח. חלון שמשקיף לפארק ירוק.
"אלוהים עבד שעות נוספות על התאורה אצלנו" – היית אומר לי, ומחייך.
כן, אתה היית כל כך מאושר בבית המושלם הזה שלנו.
היית מסתובב יחף בין החדרים, יוצא לסיגריה במרפסת, שוקע על הספה מול סדרה.
אותי הבית הזה שיגע. הכל הונח בו בדיוק במקום, והיה בו מן שקט כזה שגרם לי לתלוש את השערות מהראש.
"מסוכן כל הטוב הזה" - חשבתי לעצמי. "מפה אפשר רק להתרסק".
אז במקום לשבת ולחכות שמשהו יישבר, החלטתי לקחת יוזמה ולהתחיל לשבור במו ידיי.
בסוף כל יום, כשהיית חוזר מהעבודה, הייתי מחכה לך עם רשימת דברים שתובעים תיקון.
פעם זה היה חלון ששברתי. פעם שקע שהוצאתי בכוח מהקיר. פעם ידית של ארון שתלשתי מהמקום.
ואתה, בסבלנות ובנחת, היית מוציא את ארגז הכלים האדום שלך, ומתקן.
כשראיתי שאתה לא מתרגש, החלטתי לקלקל דברים גדולים יותר. אולי רק ככה אירגע.
אז יום אחד הפלתי את הטלוויזיה. ויום אחר הוצאתי את הברז מהמקום. ואז עקרתי את הצירים של הדלת והיא נפלה בבום אדיר על הפרקט שלנו, שכבר לא היה כזה לבן.
ואתה המשכת, בשקט האופייני לך, להוציא את ארגז הכלים האדום שלך, לשלוף פטיש או מברג או מפתח שוודי, ולתקן.
הזמן עבר.
אני המשכתי לקלקל.
אתה המשכת לתקן.
פתאום שמתי לב שהגב הזקוף שלך מתחיל להתכופף. שהידיים היציבות שלך מתחילות לרעוד. שהעיניים הפקוחות שלך מתחילות להיעצם. כן יקירי, הצלחתי לעייף אותך.
היית מוציא בשתיקה את ארגז הכלים האדום שלך, ובאיטיות תהומית – מתקן ומסדר, שוב ושוב, את הבלגן שעשיתי.
יום אחד כבר לא נשאר מה לשבור. קלקלתי את כל מה שאפשר.
עמדתי באמצע הדירה שלנו והסתכלתי מסביב – טלוויזיה חבושה במסקנטייפ, ברגים שפוצעים את הקירות הלבנים, חוטי מתכת שקושרים את החלון שניפצתי. הדירה המושלמת שלנו הפכה לשמיכת תלאים. לערימה של פתרונות זמניים.
לא נשאר מה לשבור, אז נשברתי אני.
אבל באמת. נפלתי כל כך חזק שלא הצלחתי לקום.
כשחזרת הביתה – מצאת אותי מקופל על הרצפה. הושטתי לך יד כדי שתעזור לי להתרומם, אבל כבר לא נשאר לך כוח. כבר היית עייף מדי.
הוצאת באדישות את ארגז הכלים האדום שלך כדי לנסות להציל אותי, אבל הפטיש היה שחוק. המפתח השוודי התכסה בחלודה. הברגים נגמרו. כבר לא נשארו לך כלים כדי לתקן אותי.
הסתכלנו אחד על השני בדממה, בתוך הדירה המאולתרת שלנו, שהיתה פעם מושלמת.
הדמעות התחילו לזרום, ואיתן הווידוי: "זה אני שברתי את כל הדברים האלה... הם לא התקלקלו מעצמם." פלטתי את הסוד הנורא שלי אחרי כל כך הרבה זמן.
אתה רק הבטת בי בעיניים החכמות שלך וענית: "אני יודע. ידעתי כל הזמן".
ואני הבנתי, יקירי, שהכרת אותי טוב יותר מעצמי. שידעת שאני לא יכול לסבול את כל הטוב הזה. שאני חייב לדמם כדי להרגיש חי. ששברתי וקלקלתי והרסתי במו ידיי, ובכל זאת, אהבת אותי כל כך, שהיית מוכן לחזור בסוף כל יום, ולתקן. בלי לשאול שאלות. בלי לצאת בהאשמות. חשבת שאם תתקן את כל מה שאני שובר – בסוף אני אירגע. אבל הצלחתי לעייף, אפילו אותך.
יצאנו מהדירה המושלמת שלנו. ארזנו את כל החפצים בארגזים. הכנסנו חיים שלמים לקופסאות. כל אחד פנה לדרכו, עם כל מה ששבור, ומה שמתוקן בו. בתוך הבית הלבן והגדול והמושלם שלנו השארנו רק את ארגז הכלים האדום שלך, מונח על שולחן המטבח, בתקווה שלעולם לא נצטרך להשתמש בו שוב.