לפגוש את ההורים / נעם חורב
"אני רוצה שתפגוש את ההורים שלי", אמרת לי, והשפה העליונה שלך קפצה קצת, כמו תמיד כשאתה מתרגש.
"באמת?! הגיע הזמן!! אל תדאג, אני טוב עם הורים, הם תמיד אוהבים אותי" - הרגעתי אותך.
"אני לא דואג. אני לא דואג בכלל" - אמרת לי בדאגה.
אז ביום שבת נכנסנו לאוטו, ונסענו לפגוש את ההורים שלך בפעם הראשונה.
לאורך כל הנסיעה שתקת. הידיים שלך רעדו על ההגה. לא עברת את ה- 60 קמ"ש אפילו בכביש החוף, כאילו רצית שהנסיעה תימשך לנצח, ושאף פעם לא נגיע.
ברדיו שלמה שר על גבר שהולך לאיבוד, וזה הזכיר לי אותך. פתחתי חלון ואתה מיד סגרת. תמיד אהבת חלונות סגורים אהובי.
המשכנו בנסיעה - אני מביט בנוף החולף, ואתה עם השפה העליונה הקופצת שלך.
ואז נכנסנו ליישוב. התפתלנו בין כבישים לא סלולים, עצרת את הרכב, הרמת אמברקס, ואמרת: "הגענו".
יצאנו אל שביל עפר וצעדנו עד שהנעליים שלנו הלבינו כמו ידיים של ילד ששיחק בגירים של המורה. הגענו אל שער מתכת ירוק ומתקלף. אתה פתחת אותו והוא חרק בצליל כל כך אנושי שהייתי מוכן להישבע שהוא בוכה.
הובלת אותי בין מדשאות ירוקות ואיקליפטוסים כבדים, ולא היית בטוח בדרך - ימינה או שמאלה? עבר הרבה זמן מאז שביקרת אותם.
ואז הגענו אליהם, הם חיכו לנו שם, זה לצד זו. בתנועה מרומזת הצבעת עליהם ולחשת לי: "תכיר, אלה ההורים שלי".
הנהנתי וחייכתי, ואז התיישבנו על ספסל.
היתה שתיקה מביכה. "ככה זה במפגש ראשון עם הורים", סיפרתי לעצמי.
"אתה יודע, כשהייתי קטן, היינו נוסעים לת"א, אני והם", חייכת לעברם. "הם היו לוקחים אותי בסובארו הישנה שלהם, ותמיד בדרך היינו עוצרים בדוכן של המלבי הכי טעים ביפו. הייתי מבקש שישימו לי מלא-מלא סירופ אדום, קצת קוקוס, קצת בוטנים ובלי קינמון. זה היה הקטע המשפחתי שלנו", סיפרת בנוסטלגיה.
אני חייכתי והשענתי עליך את הראש.
השמש יצאה וזרקה רצועות דקות של אור על ההורים שלך. הם היו כל כך שקטים עם פני האבן שלהם. רק האותיות השחורות שנחקקו בסלע היו כל כך נוכחות, כאילו מתחננות בפניי לספר להם עליך.
אז עצמתי את העיניים והתחלתי לספר להם בשקט על הילד שהם גידלו. הילד שהם לא ראו כל כך הרבה זמן. סיפרתי להם על הבנאדם שהפכת להיות. על הלב הטוב שלך, ועל העיניים הטובות שלך, ועל הידיים הטובות שלך, ועל איך כבר לא מוצאים היום אנשים כמוך. סיפרתי להם על השפה הקופצת שלך, על כמה אתה מצליח בקריירה, על זה שכולם מתאהבים בך, ואיך תמיד כשאתה שיכור – אתה מדבר עליהם, רק כי ככה אתה מסוגל. סיפרתי להם איך הכרנו ואיך התאהבתי בך. והם הקשיבו בלי לשאול שאלות, רק מדי פעם חייכו מתחת לשמיכת השיש כמו הורים גאים, ואני חושב שראיתי את אבא שלך מזיל דמעה.
"אל תדאגו", לחשתי להם. "יש לו משפחה עכשיו. אני המשפחה שלו".
השמש החלה לשקוע על חלקת האלוהים הקטנה, הרוח פיזרה עלים ושתיקות, ואנחנו קמנו מהספסל, מתחנו שרירים, התנערנו, נעמדנו מול ההורים שלך ואמרנו להם שלום. הבטחנו להם שנבוא לבקר שוב. הם הגניבו אלינו מבט מבין האדניות שלא הושקו יותר מדי זמן כמו מתחננים: "בבקשה תישארו, הרבה זמן לא ביקר פה אף אחד".
בדרך לאוטו אמא שלי התקשרה, היא שאלה איפה אנחנו ומה קורה, ואז צרחה לי למסור לך שאתה חנטריש כי מה פתאום אתה לא מתקשר, הם כבר מתגעגעים, ומה המידה שלך בחולצה כי היא היתה בקניון ולא ידעה מה לקנות לך, וחוצמזה הבטחת שתבוא לסדר להם את המחשב.
בנסיעה חזרה הביתה, פתחת את החלונות אהובי, נתת לרוח להיכנס ואז פתאום עצרת בצד הדרך ואמרת לי: "חכה לי פה". אחרי כמה דקות חזרת עם שתי שקיות בידיך. ישבנו באוטו, קרעת את השקיות והגשת לי מלבי עם מלא-מלא סירופ אדום, קצת קוקוס, קצת בוטנים ובלי קינמון.
"בתיאבון" חייכת אליי וטרפת אותו עם כפית פלסטיק. "דרך אגב, צדקת. אתה באמת טוב עם הורים. הם אהבו אותך מאוד", אמרת, והשפה העליונה שלך קפצה קצת.