מילים וכוונות / נעם חורב
אני איש של מילים.
לכן, במשך שנים - הקשבתי למילים שאנשים אחרים אומרים.
ייחסתי חשיבות לכל מילה ומילה.
"במילים אנחנו מתפשטים" – חשבתי לעצמי. המילים חושפות, מספרות, חוצבות.
אויש, כמה תמים הייתי.
עם הזמן הבנתי שבמילים אנחנו אולי מתפשטים, אבל גם מתכסים.
הן יכולות להיות השחרור האולטימטיבי או האזיקים הנצחיים שלנו.
כי כמה שלא נשתדל לדבר בכנות, מאחורי המילים שאנחנו מרשים לעצמנו לירות החוצה לחלל האוויר, מסתתרות תמיד מילים נוספות - מוצללות, כבדות וכהות, שאנחנו נוטים להשאיר בבאק-סטייג' של חיינו.
אז ככה, לאט לאט התחלתי להקשיב לכוונות, ולא למילים.
הרי כשאמא שלך אומרת לך בטלפון "אני יודעת שאתה עסוק, זה בסדר",
היא הרי מתכוונת להגיד לך – "לא התקשרת כבר שבוע, ואני דואגת לך, תמצא זמן לאמא שלך."
וכשהאקסית שלך שולחת לך פתאום "יו, אני בדיוק בולסת פיצה- אננס... זוכר שאכלנו כזאת ברומא?"
היא מתכוונת להגיד לך - "אני מתגעגעת אליך."
וכשחבר טוב שולח לך פתאום בשתיים בלילה "מה קורה אחי? אולי תקפוץ?"
הוא הרי מתכוון להגיד לך – "אני מרגיש לבד."
וכשאתה שואל את חברה שלך מה קרה שהיא פתאום כזאת שקטה, והיא עונה לך: "כלום",
היא הרי אומרת לך - "עובר עליי משהו, תחבק אותי בלי לשאול שאלות".
וכשאתה צורח שניה לפני פרידה: "זהו, זה נגמר. תעזוב. לך. אל תחזור",
אתה מתכוון להגיד - "בבקשה תישאר. בבקשה תילחם עליי. תילחם עלינו".
אני איש של מילים.
אבל גיליתי את העולם שֶׁמֵּעֵבֶר.
עולם שבו צפות כל המילים האבודות שמעולם לא העזנו לומר. המילים שכל כך רצינו לצעוק ולא הצלחנו.
המילים של אמא שלנו, ושל החברה שלנו, ושל האקס שלנו, ובעיקר – המילים שלנו, שעוד תקועות לנו בגרון, בתקווה שיום אחד ישוגרו החוצה, כמו שהן, ויגיעו לאוזניים הנכונות.
ורק כשנצליח להקשיב לכוונות האמיתיות שמאחורי המילים - נצליח לראות את נשמתו של הבנאדם שמולנו, נצליח לראות אותו במערומיו, לעומק, בדיוק כמו שהיינו רוצים שיראו אותנו.