רגעי חמצן / נעם חורב
אנחנו הולכים עם בלוני חמצן על הגב. שני בלוני מתכת דמיוניים, חלודים קצת בתחתית, שצמודים אלינו לכל החיים. בכל פעם שמשהו טוב קורה לנו – הבלונים האלה מתמלאים עוד קצת. כל גרם חמצן הוא רגע יפה שאספנו במהלך החיים שלנו. טיול לצפון עם החבר'ה – קומזיץ, ריח של מרשמלו שרוף, גיטרה, שקי שינה, ו... הופ! מפלס החמצן עולה. "בוקר טוב! אל תשכח שאני אוהב אותך..." – פתק קטן ומקומט שהוא השאיר לנו ליד המיטה, ו... מפלס החמצן ממשיך לטפס. הילד שלנו מתפוצץ מצחוק בגלל פרצוף מטופש שעשינו – החמצן זורם וזורם לבלונים. נכנסים לרכב, מדליקים את הרדיו, נופלים על שיר של דודו טסה שמעיף לנו ת'מצב רוח – והחמצן מפלס את דרכו לבלונים. אבל לפעמים, בתקופות קשות – הבלונים שלנו מתרוקנים, ושום זרם של חמצן לא ממלא אותם. הלילות שלנו ארוכים וערים, ובימים – נופל לנו הראש מכובד עייפות ומחשבות. דווקא ברגעים האלה - בלוני החמצן שלנו מצילים אותנו. אנחנו נושמים את הרזרבות ששמרנו. אנחנו נאחזים בדברים היפים, ברגעים הבהירים, בזכרונות הרחוקים, שכל אחד מהם שינה צורה והפך לחמצן. רגעי החמצן שלנו עוזרים לנו לעבור פרקים חשוכים בספר חיינו, לנשום קצת יותר טוב, ולהתגבר. בדיוק בגלל זה אני משתדל לצבור כמה שיותר מהם. כמה שיותר טיולים. כמה שיותר חוויות. כמה שיותר אנשים טובים סביבי, ואז – כשמפלצת הייאוש מניחה את זרועותיה הכבדות סביב צווארי - אני מזרים לריאותיי חמצן שהקפדתי לאגור. ואתם יודעים מה, אולי גם המדינה הקטנה שלנו סוחבת על גבה העייף והמכופף בלוני חמצן דמיוניים, ובתוכם היא שומרת את רגעיה היפים, את השיאים, את הנופים, את השקט. ודווקא בימים כאלה, כשנדמה שכבר השתגענו לגמרי – זה הזמן להשתמש ברזרבות שלנו, וכנגד כל הסיכויים, בין כל התוהו ובוהו הזה – לנשום אוויר נקי ולהיאחז בטוב שעוד נשאר.