תיאוריית המסדרונות / נעם חורב
בגדול, איך שאני רואה את זה - החיים שלנו מחולקים למסדרונות.
כל מסדרון מייצג תחום-חיים אחר.
מסדרון האהבה טומן בחובו את מערכות היחסים שלנו, החיפוש אחר אהבה, הניסיונות שלנו להחזיק זוגיות יציבה ושלמה.
מסדרון הקריירה מייצג את העבודה שלנו, החלומות המקצועיים שלנו, הבוס המעצבן שלנו.
יש את מסדרון המשפחה. מסדרון החברים. מסדרון הכסף.
הרעיון ברור.
כשהאור דולק במסדרון – זה אומר שהכל בסדר. טפו טפו טפו. הכל מתפקד, ואנחנו, פחות או יותר, מרוצים.
השאלה ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים היא – למה זה כמעט בלתי אפשרי להשאיר את האורות בכל המסדרונות שלנו דלוקים?
למה זה מרגיש כאילו ברגע שהצלחת להדליק את האור באחד המסדרונות, אוטומטית האור במסדרון אחר נכבה?
זה הרי כמעט תמיד קורה. כשנדמה שסוף סוף הצלחנו לטפל, לשקם ולהיות שלמים בתחום אחד, פתאום תחום אחר מתחיל להתערער.
מצאנו לנו אהבה טובה, אנחנו מטפחים קשר בריא, יש אפילו פרפרים. האור נדלק במסדרון האהבה.
אבל אז משהו חייב להשתבש במסדרון אחר. פתאום אנחנו לא מרוצים בעבודה או פתאום מגיעה שיחה מהבנק לגבי המינוס.
למה לעזאזל כל כך קשה לאורות האלה להישאר דלוקים ביחד?
אז חשבתי וחשבתי, והגעתי למסקנה. יכול להיות שזה קשקוש מוחלט, אבל באופן אישי, זה עוזר לי לעשות סדר בדברים.
החיים, נרצה או לא נרצה, לא מפסיקים לשלוח לנו שיעורים. כל מכשול, כל קושי, כל מהמורה בדרך – הם בעצם שיעור שבא ללמד אותנו משהו, וממנו אנחנו גדלים, נבנים, מחכימים.
לכן, נראה לי מאוד טבעי שכשנסיים לעבור שיעור במסדרון אחד, החיים ישלחו לנו שיעור במסדרון אחר.
אחרי שלמדתי להתגבר על משברים בעבודה, אחרי שבניתי את עצמי מקצועית, אחרי שלמדתי לנהל את עצמי ואת השגעונות שלי בתוך הדבר הזה שנקרא "קריירה", החיים שולחים לי שיעור באהבה וזוגיות. וכשסיימתי איתו, הם מיד משגרים לעברי שיעור חשוב במערכת היחסים עם ההורים שלי.
ככה, אנחנו בעצם אף פעם לא מפסיקים ללמוד, להתחזק, להתבגר – כל פעם בתחום אחר. אנחנו עוברים אינסוף שיעורים תוך כדי שיטוט במסדרונות חיינו, אנחנו מטיילים בין האורות המהבהבים, נודדים ממסדרון למסדרון, בתקווה שנצליח להדליק בו את האור.
אז בזמן האחרון, כשמגיע משבר – אני כבר לא נבהל. לא נלחם. עם כל הקושי, אני מקבל אותו בזרועות פתוחות, ומבין שיש לי עוד משהו ללמוד. עוד משהו להבין. שיש לי עוד איזה עניין לפתור במסדרון, לפני שהאור בו יידלק.
ולפעמים, ממש לפעמים, יש רגעי חסד, בהם כל האורות במסדרונות שלנו דולקים. הכל הסתדר כמו שציפינו. החיים זורמים על מי מנוחות, וטוב לנו.
אני משתדל ליהנות מהרגעים הנדירים האלה, ולא לקחת אותם כמובן מאליו, כי לפני שנבין מה קורה, האור באחד המסדרונות ייכבה שוב, וכבר נהיה בדרך לשיעור הבא שלנו.