אלוהי הצ'ילי המתוק

March 20, 2017

 

שבע ושתי דקות. ערב.

אתה חוזר הביתה מהעבודה, שוב.

מוציא את המפתח מהתיק, מכוון אל שפתיה המכווצות של הדלת, ובדיוק אז נכבה האור במדרגות.

זה בסדר, כבר התרגלת לפתוח דלתות בחושך.

 

שני סיבובים ימינה ואתה בפנים. שולח את יד ימין למתג, ומדליק את האור. הדירה נראית בדיוק כמו שעזבת אותה בבוקר. אתה משליך את המפתח על השולחן הנמוך בכניסה, ליד הכסף הקטן והחשבונות שעוד לא שילמת.

 

 

אתה נזרק על הספה ומסתכל לתקרה.

בתנועה אחת מהירה אתה חוטף את השלט. השלט שאף אחד לא רב איתך עליו אף פעם. אתה מדליק את הטלוויזיה ומגביה את הווליום כמה שאפשר, רק לא לשמוע את השקט.

בחדשות מדברים על שתי מדינות לשני עמים. אתה חושב לעצמך שהלוואי והיה לך מישהו לחלוק איתו את המדינה הקטנה שלך. המדינה הקטנה שלך, ששבויה במצור כבר יותר מדי זמן, ואין אליה נכנס ואין ממנה יוצא.

 

אתה קם מהספה אבל לא מבין למה. עומד כמו אידיוט באמצע הסלון. ואז עושה סיבוב בדירה. פותח חלון. נכנס למטבח. מוציא שלושה קפואים מהשקית, מסדר יפה על הצלחת ומכניס למיקרו. הפכת לקלישאת בדידות מפוארת, לנתין האלכסון, למלקט שורות פצועות משירים של דוד טסה – אתה חושב לעצמך, ומחייך בייאוש.

 

 

המטבח הוא אותו המטבח. המבט שלך נוסע מערימת הכלים שאף אחד לא שטף, למאפרה המלאה שאף אחד לא רוקן, לחלב פג התוקף שאף אחד לא זרק, ללב השבור שאף אחד לא תיקן. 

הצפצוף של המיקרו מעיר אותך בבת אחת. אתה מוציא את הצלחת הלוהטת ושופך צ'ילי מתוק. ממש כמו אתמול. ממש כמו שלשום. 

אתה חוזר לסלון, מחזיק את הצלחת עם מגבת מטונפת, וחותך ביסים מדודים, עד שנשארת רק שלולית נמוכה ואדומה.

 

 

אתה נשען אחורה ומשחק עם הטלפון. 

שולח הודעה לחבר: "חצי בירה?" וחושב על כל החצי שהיא השאירה לך. אתה מקלל אותה בלב כמו שרק המאוהבים מקללים, ונכנס לאפליקציה. פוגש אנשים בלי שם. בלי פנים. מחפש מישהי שתשחק איתך באינטימיות. שתזייף לך אהבה. שתחבק בחושך. שתהיה נואשת כמוך. נואשת עד כדי כך שתירדמו כפיות, עד שהשמש תנעץ בכם את שיני הזהב שלה כמו סכינים. 

שתבוא רק ללילה אחד ותגאל אותך מהטקס הפרטי והמחריד שלך, טקס הלבד, שאתה מקיים בדיוק מרגיז כבר כל כך הרבה זמן. שתסכסך בינך לבין הבדידות, שהפכה להיות האויבת הכי גדולה שלך והחברה הכי טובה שלך. שתקלף אותך מהספה הזאת שקיבלה את הצורה שלך, שתריב איתך על משהו מטומטם, שתקרא לך "ממי", שתשאיר כתמים של משחת שיניים על הכיור. 

אלוהי הצ'ילי המתוק, בבקשה, תעשה שהיא תבוא.

 

אתה פותח את קופסת הפח הקטנה שלך ומחליט לגלגל את הכאב, אפילו שהבטחת לעצמך שתגלגל אותו רק בסופי שבוע. אבל מה לעשות, הכאב שלך מגיע גם בימי שני מסתבר. אתה מעוך על הספה, מסלסל את העשן ועוקב אחריו עם העיניים. אתה קם ומחליט לעשות סיבוב בחוץ. אתה מתהלך ברחוב השקט, ואיש עם כלב עובר מולך. אולי תיקח גם אתה כלב. שתהיו לבד ביחד. אתה נכנס לפיצוציה וקונה "קינדר בואנו" להרגיע את המאנץ'. בדרך הביתה אתה קולט שהעיר הזאת הפכה להיות תיבת נוח, ובזמן שכולם מסתדרים בזוגות, אתה בקושי מסתדר עם עצמך. אלוהים, אפילו ה"קינדר בואנו" שלך מגיע בזוגות.

 

 

אתה חוזר לדירה. שוקל צעדים. ואז מתפשט, זורק את הבגדים לסל הכביסה שעולה על גדותיו, ותוהה אם מתישהו כל הלכלוך שצברת יתרוקן. פתאום אתה מפחד להיות מהאנשים האלה שיגמרו את החיים לבד, אלה שמזמינים אותם לליל סדר מרחמים, אלה שרק שם אחד מופיע להם על השלט של הדלת. אתה מנסה לחשוב מה דפוק אצלך, למה דווקא אתה, מתי בדיוק הפכת לנרקומן של בדידות, ואם זה קשור לזה שההורים שלך רבו כל הזמן כשהיית קטן. 

בסוף אתה מחליט להיכנס למקלחת, רק מגבת אחת תמיד תלויה לך שם. אתה מקרצף טוב טוב, לשטוף את כל הטינופת. יוצא עם ריח טוב של הוואי. מתגנב למיטה. מכוון שעון. מחשב שעות שינה. נכנס לשיטוט הקבוע בפרופיל שלה. מחבר את הטלפון למטען. מרביץ שלושה שפשופים. שני טישיו מהקופסה שליד המיטה. ואז עוצם עיניים.

 

 

ושוב בין שינה לערות – אותו החלום. בלי זיקוקים. בלי קונפטי. בלי סוף הוליוודי. אתה לא מבקש הרבה. רק יד קטנה. רק מישהי שתקשיב. מישהי שתריב איתך על השלט, שתחלוק איתך את המדינה שלך, שתעמיד סיר על הגז, שתתלה את המגבת שלה ליד המגבת שלך, שתבלגן את הצד השני של המיטה, שנשאר תמיד כל כך מסודר. 

מישהי שתראה אותך, באמת. שתצא איתך לסיבוב בחוץ, שתחלוק איתך את ה"קינדר בואנו" שלך. מישהי שתשטוף ותקרצף מהצלחות את הצ'ילי המתוק, רגע לפני שהוא מתקשה ונדבק, וכבר אי אפשר יהיה להוריד אותו אף פעם.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle