הדקות האחרונות שלי

November 15, 2015

 

לפעמים אני מדמיין את הדקות האחרונות שלי.

אני שוכב, עצום-עיניים, על מיטת ברזל חורקת באיזה חדר לבן, מחובר לצינורות ומכשירים.

השקט המחריד סביבי מופר רק על-ידי הצפצוף המונוטוני של המוניטור.

ואז מגיעים גם הסיכומים. החשבונות. ה"מה הספקתי" וה"מה לא".

התמונות רצות מולי כמו בסרט נע - האהבות, האכזבות, הייאוש, השירים.

אני נזכר באנשים שעברו דרכי. השאירו שריטה. השאירו פצע. השאירו אור גדול.

זה מדהים לגלות מה בסופו של דבר אני לוקח איתי, ומה נדחק לצדדים.

אני נזכר ביום ההולדת ההוא שלי, כשלקחת אותי לקפוץ ממטוס, וכשהגעתי למטה - חיבקת אותי חזק-חזק, כאילו פחדת שאולי אף פעם לא אנחת.

אני נזכר איך גרנו בדירת מטר-על-מטר בכרם התימנים, והרגשנו שאנחנו גרים בפנטהאוז במגדל יוקרה. חיינו על פתיל קצר ושרפנו הכל עד תום – כסף, זמן, אנשים. בשבת בבוקר היית פותח את החלון הגדול - האור מבחוץ היה ניתז וצובע את כל הסלון, ואני הרגשתי שאני לא צריך עוד כלום בחיים.

אני נזכר בטיול ההוא לכותל, כשהעברנו את כל הלילה בשיחה הזויה עם איזה חוזר בתשובה שדיבר איתנו על רוחניות ועל אמונה ועל אהבה.

אני נזכר בחופשה ההיא של כל החבר'ה באיזה חור נידח בצפון, כשיצאנו לראות את הזריחה, מסטולים ומכורבלים בשמיכות כבדות שפילחנו מהצימר.

אני נזכר בדייט הראשון, כששאלת אותי: "עד כמה אתה ספונטני?" ועוד לפני שעניתי - גררת אותי ביד לחוף הים, הורדת את הבגדים ורצת לים. באותו רגע התאהבתי בך.

אני נזכר בכדורי השוקולד המפורסמים של אמא שלי עם טעם של פתי-בר וילדות.

אני נזכר בהליכות הקבועות שלנו על הטיילת. איך היינו מצילים אחד את השני כשהכאב הפך להיות בלתי נסבל.

אני נזכר בלילה ההוא בבנגקוק, שעברנו מבר לבר, ממסיבה למסיבה עם אש בעיניים. סיבכנו את עצמנו בהרפתקאות מופרעות וקמנו חלשים, לא מאמינים שכל זה באמת קרה.

אני נזכר שעשינו אהבה על האדמה המלוכלכת באיזו חורשה בדרך להורים שלך, והם לא הבינו למה הגענו באיחור – סמוקים ומלאים במחטי אורנים.

לפעמים אני מדמיין את הדקות האחרונות שלי.

ככה אני מבין מה חשוב באמת.

פתאום, ברגע אחד - אני מפסיק להתעצבן משטויות. אני מפסיק לחשוב "מה יגידו". אני מוותר במלחמות של אגו. אני דואג להגיד לכל היקרים שלי כמה אני אוהב אותם. אני מתעקש לצבור חוויות משוגעות, מופרכות, חסרות כל הגיון. אני מתקשר להורים שלי וצורח להם שאני מתגעגע. אני כותב עוד שיר. אני מזמין כרטיס טיסה. אני נוסע למכתש רמון לישון באוהל. אני יורד על ארוחת שחיתות. אני מתקשר להגיד סליחה. אני לא מפחד לבכות. לצחוק. להשתכר. לבזבז כסף. להתאהב. 

אני עושה את כל מה שאני יכול, כדי שבשניה בה הצפצוף המונוטוני של המוניטור יהפוך לצליל אחד רצוף ומחריש אזניים – אני אשכב על מיטת הברזל החורקת ההיא, אעצום עיניים, ואדע שחייתי.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle