סכין גילוח / נעם חורב
הייתי קורא לך, אהובי. צורח לך מהמקלחת שתבוא לתקן לי את הגילוח. מפקיד בידיך את המכונה המזמזמת, ומבקש שתעבור ביסודיות ותראה איפה פספסתי. היינו עומדים שנינו בחדר האמבטיה הקטן מול המראה. היית מתרכז ומסתכל לי בעיניים, מחזיק לי בסנטר, מיישר לי את הפנים וחולש בזהירות על כל מילימטר. אחר כך היית עובר עם המכונה במקצוענות, ומחסל איים מיקרוסקופיים של זיפים שלא הצלחתי להגיע אליהם. תוך כדי היית פולט תמיד את אותו משפט: "מתי כבר תלמד להתגלח??" הזזת לשמאל. ואז לימין. ואז שוב לשמאל. בודק טוב טוב באיזור הבעייתי של מתחת לאוזן. התקרבת אליי עוד קצת. ועוד. ועוד. העיניים שלי היו מטיילות על המקלחת הקטנה והעייפה שלנו בזמן שאני נתון לחסדי הידיים שלך. המקלחת הקטנה והעייפה שלנו, שהתחילה ממש כמונו – לבנה ובוהקת ומלאת הבטחות. הייתי מסתכל על וילון האמבטיה שהשחיר מלמטה, והטינופת מטפסת עליו כמו צמח על מרפסת. ואתה התקרבת עוד קצת. הייתי מסתכל על הברז החלוד שמשתעל קצת לפני שהוא פולט זרם מים חמים. ואתה התקרבת עוד קצת. הייתי מסתכל על המראה המוכתמת, שפעם היית עובר עליה עם האצבע כדי להשאיר לי ציורים קטנים על האדים. ואתה התקרבת עוד קצת. הייתי מסתכל על הקירות המתפוררים מרטיבות. ואז הייתי מסתכל עליך. כל כך קרוב אליי. הייתי קורא לך, אהובי. צורח לך מהמקלחת שתבוא לתקן לי את הגילוח. וכשהיית מפציר בי בפעם השניה: "מתי כבר תלמד להתגלח??" - הייתי משפיל מבט ושותק כי אף פעם לא גיליתי לך. אף פעם לא גיליתי לך שאני בכלל אלוף בלהתגלח. לא מפספס אף נקודה, אף פעם. אני אלוף בלהתגלח, אבל הייתי קורא לך – כי רק ככה, לכמה דקות בודדות, הייתי מצליח לגרום לך להתקרב אליי.