חבר של פעם

June 20, 2017

ראיתי אותך עומד בקצה השני של השדרה.

 

ביד אחת החזקת בקבוק לתינוק, וביד השניה נענעת עגלה.

אלוהים, רק לפני דקה וחצי עוד היינו נערים שמחזיקים בקבוק בירה ביד אחת, ומנענעים את החיים ביד השניה.

כל כך הרבה שנים לא ראיתי אותך, והזמן נתן בך את אותותיו - כרס קטנה, חוטי כסף בשיערך, ועמידה כזאת – של גדולים.

השקפתי עליך מהצד, ושם, באמצע ההמון התל-אביבי הסואן – נזרקתי לימים אחרים.

 

ימים בהם אני ואתה חרשנו את המדינה בפיאט מקרטעת של ההורים, כשעל המראה תלוי מפרט-גיטרה שחוק שאיזה בן-דוד שלך הביא מאמריקה - שנינו צורחים שירים אל החלונות הפתוחים, נוסעים ונוסעים בלי לדעת לאן.

 

 

ימים בהם נשבר לנו הלב עד הסוף.

בהם כל אהבה היתה לנצח. 

כל נצח היה זמני. 

וכל שעה היתה חשובה.

 

נלקחתי אל שיחות הלילה שלנו, שנינו יושבים ומעשנים, קצת שותקים וקצת מדברים. אתה מנגן על גיטרה שרוטה מול חוברת אקורדים מוכתמת שעשתה איתנו דרך. רואים אחד את השני כמו רנטגן, עד שהבוקר מתגנב במילותיו כמו משורר, וזורק אותנו אל תחילתו של עוד יום.

 

 

שרפנו את הזמן, ואת הכסף, ואת הלב, כופרים באלוהי הציניות, בלי חליפות הגנה, בלי שאלות של למה ואיך. 

תפסנו אוטובוס באמצע הלילה לאילת, ישנו על החוף ומזגנו טקילה זולה לכוסות פלסטיק. שם ראית אותי בוכה בפעם הראשונה, משחרר בפניך את הפחדים הכי כמוסים שלי, מקיא ושיכור. בבוקר התעוררנו, מבולבלים ומסריחים, ועשינו את עצמנו לא זוכרים.

 

 

עברנו ממסיבה למסיבה, מהרפתקה להרפתקה, מאהבה לאהבה.

לא ידענו כלום, אבל ידענו הכל.

הנעורים היו יפים, חבר שלי, ואנחנו חיינו אותם עד הסוף, הולכים על הקצה, אוספים רגעים, מתמכרים ונגמלים.

שאלתי אותך מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול, וענית לי: "מאושר".

 

 

ואז החיים קרו.

הספינות שלנו הפליגו למחוזות רחוקים כל כך.

אתה נכנסת להיי-טק. אני התחלתי לכתוב שירים.

אתה הקמת משפחה, אני עוד חולם על אחת.

החוט העדין והשקוף שחיבר בינינו – נקרע.

פה ושם שיחת טלפון. פה ושם הודעה ביומולדת. פה ושם לייק בפייסבוק.

הפכנו להיות חברים מנומסים כאלה, שנפגשים רק בחתונות של חברי ילדות ומדברים על פוליטיקה ונדל"ן.

נכשלנו היכן שרבים וטובים מאיתנו נכשלו. לא הצלחנו לאחוז בנעורים, והגענו – כל אחד אל עצמו, למודי קרבות, מצולקים ומוכי שכחה.

 

 

צלצול פעמון אופניים מחריש אוזניים זרק אותי בחזרה לשדרה התל-אביבית.

חציתי אותה, והגעתי אליך – עם אותו מבט של נער הזוי, שרק רוצה לעזוב הכל ולעלות איתך על אוטובוס לאילת.

ניגשתי אליך, ואתה הושטת יד ללחיצה גברית ומדויקת, לא חזקה מדי ולא חלשה מדי.

"מה איתך? שנים..." חייכת אליי.

"אני מעולה... הכל טוב... זה שלך?" הצבעתי על העגלה.

"כן, כן... לך יש?" ענית לי והרמת גבה.

"עדיין לא, אולי בקרוב..." דקלמתי את התשובה הקבועה שלי.

 

 

ולא ידעתי איך להגיד לך, ותהיתי האם אתה זוכר, ולא הצלחתי לתפוס את מבטך, כי תהום הזמן עמדה בינינו, ובמרחק שנפער – הגשרים התמוטטו, ושום כוסות פלסטיק, ושום פיאט מקרטעת, ושום גיטרה שרוטה כבר לא יכלו להחזיר אותנו אחורה. אז עמדנו שם, מחויכים ונבוכים.

התחלתי להתקדם כשזרקת לי: "תהיה בקשר."

"ברור, נעשה קפה מתישהו", שיקרתי.

 

שניה לפני שהמשכתי הלאה, קלטתי בזווית העין, בין כל הדובונים והגי'רפות שהיו תלויים על עגלת התינוק שלך, גם מפרט אחד שחוק, שאיזה בן-דוד שלך הביא מאמריקה פעם, וידעתי, עמוק בפנים, שגם אתה מתגעגע.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle