842

July 10, 2017

 

לפני כמעט 10 שנים עברתי מעפולה לתל-אביב.

ילד בן 22 עם חלומות משוגעים לכבוש את העולם, לטרוף את החיים, ובעיקר – לברוח מהמקום הקטן שסגר עליו. 

עליתי על קו 842, שכרתי דירה בדיזנגוף והתחלתי את החיים החדשים שלי.

 

 

בשנה הראשונה שלי בעיר הגדולה לא רציתי לשמוע על עפולה.

הרגשתי שהעיר הקטנה הזאת הקיאה אותי מתוכה, והכנסתי לארגז דמיוני את כל מה שקשור אליה – זכרונות מקומטים, חברי ילדות נשכחים, שמות של כיכרות, את "חיים המשוגע" שהיה מסתובב ברחובות ומבקש כסף, ואת עלבון נעוריי הצורב שלמדתי לקבור עם השנים.

את הארגז הדמיוני הזה סגרתי היטב עם מדבקת "שביר" והעליתי לבוידעם כדי שלעולם לא אצטרך להתמודד איתו שוב.

 

 

תל אביב הציעה לי נתיב בריחה מפתה, ואני הייתי בטוח שפרק עפולה תם ונשלם בחיי.

פגשתי אנשים חדשים, שגם הם כמוני, הרגישו רוב חייהם לא שייכים, והנה פתאום - אנחנו יכולים להרגיש לא שייכים ביחד.

מיעטתי לבקר את המשפחה, והחיים שלי התנהלו כאן ועכשיו, בתפאורת העיר הגדולה המהתלת, כשהרקע העפולאי הולך ודוהה ככל שחולף הזמן.

 

 

ואז הגיעו חדשות רעות.

אני זוכר את עצמי צונח על המיטה המאולתרת שלי בדיזנגוף, מסתכל לצדדים, תופס את הראש ולא יודע מה לעשות.

בתנועות רובוטיות הפלתי כמה בגדים מהארון לתיק, טרקתי את הדלת, פילסתי לי דרך ברחובות העמוסים, ועליתי על 842.

פתאום, כל מה שרציתי זה להיות בבית שוב.

בדרך לשם, הנוף מול עיניי התחלף – מהבניינים המפלצתיים של תל אביב לשדות המחבקים של העמק, והמחנק בגרון השתחרר, כל פעם קצת, ככל שהתקרבתי הביתה.

 

 

כשהאוטובוס נכנס לעפולה, החלו התמונות רצות בראשי – 

על הספסל הזה היינו יושבים בכיפור ובודקים אם הלשון לבנה כדי להבין מי רימה בצום,

ופה, ליד התחנה, נקרעה לי שקית מפוצצת בגוגואים, והם התגלגלו לכל פינה כשאני רץ אחריהם כמו משוגע (מדהים אותי שהיום הילדים רודפים אחרי אייפונים בזמן שאנחנו רדפנו אחרי חרצנים של משמש).

בגן החשוך הזה היינו יושבים על נרגילה.

והנה הוידאומט שהייתי מתגנב אליו באישון לילה כדי לשכור סרטים כחולים.

וזאת המכולת של מזל שהייתי קונה בה מסטיק אבטיח.

ופה, ליד החומה הנמוכה, הודיעו לי שבן דוד שלי עמית נהרג בצבא.

וכל רחוב, וכל סמטה, וכל ספסל – טבולים בזכרונות, בניחוחות, בצבעים, ומהווים עוד חתיכה בפאזל המפואר והעלוב הזה של ילדותי.

 

 

האוטובוס עצר בתחנה.

נכנסתי הביתה.

אבא שלי קיבל אותי בדלת, לא שאל הרבה שאלות. אמא שלי דיברה בשפה שאותה היא דוברת הכי טוב, והעמיסה לי צלחת עם הקובה-במיה שלה.

אחר כך שכבתי על מיטת נעוריי בחדר שקירותיו מצולקים מהפוסטרים הבלויים שהיו תלויים בו אז, וחשבתי לעצמי שלא משנה עד לאן אברח, לא משנה עד כמה ארחיק ואדחיק, לא משנה לאן אגיע בחיי – בית נשאר בית. 

 

והבית שלי, היה ותמיד יהיה, סוד כוחי וסוד חולשתי, ואני נושא אותו על גבי לנצח, גם אם אני גר בתל אביב או מטייל במזרח או יושב בבית קפה בניו יורק, ממש כמו עכשיו.

אפשרתי לנוסטלגיה המניפולטיבית לעשות את שלה, ולעגל את פינות העבר, כדי לאפשר לזכרונות המתוקים לצוף, עצמתי עיניים, והרגשתי שכאן, שום דבר רע לא יכול לקרות לי.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle