החדר של יואל / נעם חורב
לפני חודש נסעתי לבקר את יואל וציפי - קרובי משפחה שלא ראיתי הרבה זמן.
הם בני 65 בערך, נשואים המון שנים ובדיוק עברו לבית חדש.
באיזשהו שלב – יואל היה צריך ללכת לשבת עם הפרלמנט שלו, כמו בכל יום רביעי, אז נשארתי לבד עם ציפי.
היא עשתה לי סיבוב בבית שבו הם בחרו להזדקן ביחד.
לקראת סוף הסיור המודרך, היא הובילה אותי בפרוזדור צר ואמרה לי: "זה החדר האחרון בבית".
"אה, ומה יש בו?" שאלתי אותה.
"אז זהו... זה היה אמור להיות חדר אורחים שהילדים והנכדים יוכלו לישון בו כשהם באים אלינו, אבל בסוף עשינו שם משהו אחר..."
היא פתחה לי את הדלת.
לעיניי נגלה חדר מוזיקה מדהים: קלידים, גיטרה, כלי הקשה, מגברים, ציוד הקלטה, מקרופון שווה ועוד.
"וואו!!!" התלהבתי. "של מי החדר הזה?"
"של יואל" - היא חייכה.
"אתה יודע שמאז ומתמיד הוא אהב מוזיקה. לשיר, לנגן, להלחין."
"אני יודע" הנהנתי. "אבל... זה מאוד יקר להקים חדר כזה. את סבבה עם זה?"
"אני זאת שהצעתי שנהפוך את החדר הזה לחדר מוזיקה בשבילו.
תראה, נכון שחלמתי שיהיה פה חדר חם שנוכל לארח בו, אבל... כבר הרבה שנים שיואל מסתובב עם הרגשת החמצה. החלום הזה של המוזיקה חי ובועט אצלו בפנים, והוא מרגיש שהוא פספס את הרכבת.
הוא היה צריך לפרנס את המשפחה הגדולה שהקמנו, ורק בלילות, לפעמים, הוא היה מוצא כמה רגעים של חסד ויושב לנגן במרפסת.
אני יודעת שהוא לא מצטער על כלום, ועדיין, בכל פעם שהוא רואה גיטרה או שומע שיר שהוא אוהב, נדלק לו איזה ניצוץ בעיניים.
שנינו יודעים שהוא כבר לא יכבוש את קיסריה... אבל אני חושבת שזאת האחריות שלי, בתור אשתו, לתמוך בחלומות שלו, אפילו אם הם מטופשים או מופרכים או נאיביים.
אז נכון שהוא עושה לי רעש בלתי נסבל בלילה עם הגיטרה, ונכון שהוא מבזבז על זה המון זמן במקום לעזור לי עם הגינה, ונכון שהוצאנו הרבה כסף על הציוד.... אבל אתה צריך לראות אותו יושב פה שעות ומנגן, זה מוסיף לו טעם לחיים. לפעמים השכן בא ומצטרף אליו עם הקלידים. הם כמו שני ילדים קטנים ומתלהבים שהקימו להקת רוק במקלט של הבניין. אנחנו אולי זקנים, אבל זה לא אומר שנגמרו לנו החלומות...." היא קרצה לי.
ואני... אני רק שתקתי מרוב התרגשות.
"תאמין לי, העולם בחוץ מלא באנשים שילכלכו לנו את החלומות. שיגרמו לנו לחשוב שהם בלתי אפשריים. שיורידו אותנו. מה שבני הזוג שלנו צריכים מאיתנו זה שנתלהב ביחד איתם. שנאמין בהם. שנהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. שנעזור להם להגשים את החלומות הכי פרועים שלהם - גם אם הם הזויים וילדותיים."
נשארנו לרכל עוד קצת על המשפחה, ואז יואל חזר.
"בוא, בוא, אתה חייב לראות!" הוא תפס אותי ביד וסחב אותי בהתלהבות לחדר המוזיקה שלו. ציפי באה בעקבותינו.
"נו, מה אתה אומר?" הוא ישב שם עם הגיטרה ביד - איש בן 65 עם גב כפוף ושיער שיבה, ניגן כמו איזה רוק-סטאר מטורף, וציפי רק עמדה מהצד, חייכה, ואמרה לו: "יואל, אני אומרת לך, בגיל 70 אתה עושה קיסריה!!"