הילד ההוא / נעם חורב
בתוך כולנו גר ילד.
הילד שהיינו.
הילד הזה סוחב עליו צלקות, עלבונות, הצקות.
הוא סוחב עליו את ההורים הלא מרוצים שלו.
את חברי הכיתה הלועגים לו.
את המורה שאמרה שלא ייצא ממנו כלום.
הוא סוחב עליו את החרם.
את המשקל העודף.
את הילדה שדחתה אותו בכיתה ה'.
את המילה ההוא שהבריון של השכבה זרק לו מול כולם.
את יום ההולדת ההוא, שאף אחד לא הגיע.
הילד הפגוע הזה, נקשר בשלשלאות לנפשנו, ולא מרפה.
בכל אבן דרך בחיינו, הוא מתעורר משנתו, ודורש מאיתנו להוכיח מחדש.
אז מה אנחנו עושים כדי שיעזוב אותנו בשקט?
מנסים לרצות אותו.
מנסים להוכיח לו שאנחנו טובים.
מנסים להצליח.
מנסים לנצח.
כשזה הולך לנו, הוא מבסוט. יושב לו שם מדושן מעונג, כי פתאום הפצעים שלו שורפים פחות.
אבל כשלא כל כך הולך לנו, הוא מתקרב אלינו לאוזן ולוחש בלי להניד עפעף: "אתה רואה? אתה לא מספיק טוב."
ולא משנה כמה אנחנו מתבגרים, הילד ההוא נשאר בדיוק באותו הגיל, עם אותם הבגדים ואותו המבט.
הוא המנוע הכי גדול שלנו, והמעצור הכי גדול שלנו.
הוא זוכר בדיוק מושלם כל פרט, כל מילה, כל חיבוק וכל סכין, ומשתמש בהם כאוות נפשו.
ברגע אחד הוא מחזיר אותנו להיות הילדים הדחויים, המאכזבים, החלשים.
במשך שנים אנחנו מנסים להילחם בילד הזה, להעלים אותו, להרוג אותו.
אבל להרוג ילדים זה אף פעם לא הפתרון.
אז לאט לאט אנחנו לומדים להתפייס איתו. לחיות איתו בהרמוניה. אנחנו שולחים לו יד חמה, ולא נבהלים ממנו. נותנים לו להשתולל ולצעוק, ואז מחייכים אליו.
זה לא פשוט, כי הוא יודע להטריף אותנו.
אבל בסופו של דבר, כמו כל ילד - אם מלטפים אותו מספיק זמן, הוא נרגע.
ואז יום אחד, הוא מבין שהשטיקים שלו לא עובדים עלינו יותר, הוא מבין שאנחנו יותר חזקים ממנו, יותר חכמים ממנו - ואז הוא מוצא את מקומו באיזו פינה חשוכה בתוכנו, ומשתדל לא להפריע.
ביום הזה בדיוק - משהו בנו נרגע, מתרכך, משלים, ומצליח, סוף סוף, לא לקחת ללב שטויות של ילדים.