הליצן / נעם חורב

היה היה ילד נמוך וקצת שמנמן

שתמיד חלם להיות ליצן.

הוא לא היה כוכב בהפסקות

(חטף שם לא מעט מכות)

וגם אצל המתוקות –

הגיע אחרון,

הוא לא היה חזק בחשבון

או בלשון

לא בן של אב עשיר ולא בעל כישרון.

אז מה נשאר לו, לברנש?

כטיבו של החלש,

לא בר-מוח או אצן –

רק להיות כזה ליצן.

ומנהגם של ליצנים

עוד מימים-ימים-ימימה

להידחף מהשוליים

ולקפוץ תמיד קדימה.

וכך גם הוא, כמו קודמיו

מלא היטב את חובותיו -

משך בקוקו לבנות

והפריע לשכנות

שאג בצחוק

שבר ת'חוק

הפך כל יופי לצרה

ושם כרית כזאת של פלוצים

על הכסא של המורה.

הזמן חלף, הוא לא עיף

גם כשעברו כבר השנים

החזיק חוזה חתום על דף

עם אלוהי הליצנים.

גם בצבא, בגאווה,

הוא עוד המשיך להשתובב

עשה קרקס כמו טווס -

להיות ליצן זה מחייב.

וכך המשיך בזו הדרך

להתל עוד בבריות

תפס כסא ליד המלך

והמשיך עם השטויות.

ולמרות שקצת חטף

כשסיפק עוד שלל אטרקציות

הוא חתם חוזה נוסף

עם אלוהי הפרובוקציות

והכל היה כשיר

כל אדם, וכל דם

והליצן הפך עשיר

וסלפי פה, וסלפי שם.

עד שיום אחד הפסיק

(והזמן עודו חולף),

הוא לא רוצה עוד להצחיק -

להיות ליצן זה מעייף.

אז הוא החליט בבת אחת

להרצין את המבט

ולדבר מדם לבו

על כל מה שבער אז בו:

כי יש צרות עם הדיור

ופיגוע כל יומיים

וכספו של הציבור

עובר כמו פתק בין ידיים

ודם אדם מכתים ת'דגל

ויאוש בכל פינה

ואין שוויון מלא בנטל

והלכה המדינה.

וכשפתח את פיו לומר

את כל מה שבלבו שמר

כולם הביטו בו בלי קול

ואז פרצו בצחוק גדול.

כי מה לו ולשרפה?

ומה לו וליאוש?

וכשהסיר ת'חליפה

זה נראה כמו קשקוש.

אז הם צרחו בלי להפסיק:

"אל תחליף את הפנים,

תשב בשקט ותצחיק,

זה תפקידם של ליצנים!"

והוא עמד, כל כך קטן

דמעות של מלח בעיניו

ורק כובע הליצן

נשאר רמוס שם בין רגליו.

ועד היום הוא מסתובב

עם כתובת אש שעל גבו

והוא מבין, עם כל הלב

שהבדיחה על חשבונו.

וזהו הספור כולו,

ילדות

וילדים,

זה סופו של כל בלון.

זה סופם של ליצנים.