לפעמים, זוכים בלוטו / נעם חורב

"יש כאלה שזוכים בלוטו" לחש לי לא מזמן איש חכם. אחר כך יצא לי לחשוב על מה שהוא אמר. ההסתברות לזכות בפרס הראשון בלוטו היא בקירוב אחד ל- 13,983,816. משוגע לגמרי. חסר סיכוי. אבל קורה שאצל מישהו מצלצל הטלפון, הוא עונה, ואז אשכרה מודיעים לו שהוא זכה. גם אצלי צלצל הטלפון. אז למה כל כך קשה לי להאמין? אנחנו חשדניים כלפי האושר, וכשהוא מגיע אל סף דלתנו, אנחנו מסרבים לפתוח. זה נדיר, אבל לפעמים - משהו טוב נופל עלינו. סתם ככה, משומקום. ואנחנו, במקום לחטוף ולחבק אותו בלי לשאול שאלות – מכניסים אותו לחדר חקירות, מעמעמים את האורות, מניחים אותו על השולחן ואז הופכים אותו על גבו, מסובבים אותו לכל הכיוונים, מטלטלים אותו, ומחפשים רמז, שריטה, סימן שיסגיר אותו. אנחנו מתישים אותו. ושלא תטעו, אנחנו זוכים בלוטו, כל כך הרבה פעמים במהלך החיים שלנו. עבודה חדשה שתמיד חלמנו עליה. דירה חדשה שתמיד חלמנו עליה. אהבה חדשה שתמיד חלמנו עליה. העבר לימד אותנו לא לבטוח בזרים שמחלקים סוכריות. זה יכול להיגמר באסון או בלב שבור. אז כשמשהו טוב קורה אנחנו מתיישבים ועושים רשימה של כל מה שיכול להשתבש. מחפשים את הקאץ'. הרי לא יכול להיות, אלוהים ישמור, שמשהו טוב פשוט הגיע. אז אנחנו הורגים אותו עם שאלות, עם ספקות, עם ניתוחים, עם "אבל". כשהיינו ילדים, התרגשנו לקבל מתנות. היינו מתנפלים עליהן בהיסטריה, תולשים את הסרט הצבעוני, קורעים את הנייר, ולא חושדים לרגע שאולי מסתתרת שם פצצה מתקתקת. היום, כשאנחנו מקבלים מתנה - אנחנו ממששים אותה, מנערים אותה, מעבירים אותה שיקוף, סורקים אותה עם גלאי מתכות, מנסים לזהות קצוות חדים, ואז, בזהירות-בזהירות ובנימוס פותחים אותה, רחוק רחוק מהגוף ומהלב. כמה אבסורד זה שאנחנו כל כך רגילים לחושך, שהתחלנו לפחד מהאור. כמה אבסורד זה שכל כך קשה לנו לבחור להאמין שמשהו טוב פשוט צנח אל תוך החיים שלנו. "יש כאלה שזוכים בלוטו" לחש לי לא מזמן איש חכם. אז כשהטלפון שלנו צלצל להודיע לנו שזכינו, אני לא עניתי. מזל שהוא היה שם לענות ולקבל את ההודעה בשביל שנינו.