געגוע / נעם חורב
אני מתגעגע אליך.
הזמן חולף, והגעגוע לא דוהה, הוא רק משנה צורה.
פעם הוא היה מגיע בבום.
כמו מחבל מתאבד, בלי אזהרה -
אני יושב עם חברים בסלון, ופתאום קופא כי מישהו אמר משהו שמזכיר לי אותך.
אני מדליק סיגריה בגשם ונזכר איך עישנו בשרשרת בתחנה, עד שייפסק המבול.
אני נקרע מצחוק מאיזה קטע שראינו מיליון פעם ב"חברים", ובבת-אחת חוטף צמרמורת בעורף.
והיום,
היום הגעגוע מנומס יותר.
הוא מתגנב על קצות האצבעות, כמו מילים של משורר.
מבקש רשות להיכנס בהיסוס, עד כדי כך, שלפעמים אני צריך לזמן אותו.
אני שורף לילות שלמים בלהנשים את הזכרונות שלנו, כדי שלא תימחק לי.
שניה לפני שאני נרדם, אני כותב תסריטים בראשי, ומכאיב לעצמי בכוונה. מכאיב לעצמי, ונהנה מהכאב הזה, שבדיוק כמו "במבה" - עוד לא החלטתי אם הוא מתוק יותר או מלוח יותר.
ויותר ממה שאני מתגעגע אליך, אני מתגעגע אליי.
אדם, מסתבר, תמיד בסוף מתגעגע לעצמו.
אני מתגעגע לאיך שנשקפתי מעיניך.
לאיש הזה, שהפכת אותי להיות.
לאיך שאהבת אותי, ככה, כמו שאני.
לאיך שגרמת לי להרגיש יפה, ברגעים הכי מכוערים שלי.
לתחושה הממכרת והמהתלת הזאת של להיות נאהב בלי תנאים,
כאילו יש דבר כזה בכלל.
מדהים איך מכל ההיסטוריה המפוארת שלנו, זכורים לי דווקא הפרטים הקטנים –
איך גלגלת את המעיל שלך ברכבת כדי שיהיה לי נוח לשים את הראש.
הפונט העגול והמדויק של שמותינו על הדלת.
הלילה ההוא שלחשתי לך: "אם תעזוב אותי, אני אמות".
הרגע ההוא שמתתי.
כן, אהובי לשעבר, הגעגוע אליך קורע אותי ואת ימיי,
אבל הגעגוע למי שהייתי כשהייתי איתך – זה מה שהורג אותי באמת.