ילד שלי

April 17, 2018

תיכף הבית יירגע.

 

האורות בפרוזדורים ייכבו. 

ערימות מקופלות של כביסה תעשינה את דרכן לארונות החתומים.

השקט העגול יופר מדי פעם על-ידי זמזום המקרר או על-ידי מנגינת הנשימות הקצובה של הילדים שעוד נשארו לי.

 

 

ואז, רק אז - יגיע הרגע שאני כל כך מחכה לו.

הרגע בו אפגוש אותך.

אני אתאפר לכבודך, אלבש חלוק נקי, אסרק את שיערי, אכנס למיטה, אעצום את עיניי, אפשפש בתיקיות העמוסות בראשי ואשלוף אחת.

 

 

אולי אבחר בתיקיה הישנה מכולן, בה ראש הממשלה מכנס מסיבת עיתונאים דחופה ומודיע על תחיית המתים. 

כמה שמחתי. כמה חיכיתי לראות אותך צועד בשיירת הרגליים הרדומות, פורש זרועותיך לכבודי ונופל עליי בחיבוק שלא נגמר.

וסביבי, על שביל העפר המאובק, רצות שאר האמהות בעיניים מרצדות וידיים מבוהלות, כל אחת מחפשת בין המוני החוזרים את הילד הקטן שלה.

בדרך הביתה אנחנו עוצרים בבית-הפנקייק כאילו כלום לא השתנה.

 

 

אולי אשלוף את התיקיה ההיא, שאני אוהבת במיוחד -

יום אחד באמצע הספונג׳ה, מתקשרים מהצבא ומבקשים לדבר איתי.

״נפלה טעות״, לוחש הרמטכ״ל בקול סדוק וסמכותי. ״הבן שלך חי״.

מרוב התלהבות אני מחליקה על הרטוב ומתרסקת על הרצפה.

ואז לוקחים אותי לראות אותך. 

אתה יוצא אליי בחיוך מבולבל, ואני מתפרקת עליך בבכי של תינוקת, כשמסביבי פלאשים של מצלמות ומחיאות כפיים.

״אמא, את עושה לי בושות״, אתה לוחש לי באוזן בלי שאף אחד שומע.

ביום למחרת העיתונים מלאים בתמונות שלנו ובכותרות ״הוא חזר״, ואהוד בנאי מקליט שיר חדש לכבודנו.

 

 

בתיקייה אחרת - אני מגלה שהכל היה חלום רע. 

שנפלתי לתרדמת ארוכה ודמיינתי את הכל. כשאני מתעוררת על מיטת בית-החולים החורקת, אתה מחזיק בידי, מחכה שאתעורר.

 

 

בתיקיה נוספת, אני מקבלת מכתב מגזרי אותיות שאומרות: ״הבן שלך חי״.

אני נדרשת לשלם מיליון שקלים ובתמורה מחזירים לי אותך.

 

בתיקיה של אתמול - חייזרים משתלטים על העולם, פותחים את הקברים הדוממים, מוציאים משם את כל הילדים האבודים ומחזירים אותם בכוחות-על מיוחדים לבתיהם.

 

 

כל תיקיה והסודות שלה. 

כל תיקיה והריח שלה. 

כל תיקייה והסיפור שלה, אותו אני כותבת בשתי ידיי.

שתי ידיים יתומות של אמא שמוכנה לברוא עולמות רחוקים ובדיוניים כדי להחזיר אותך אליה.

שתי ידיים שכבר לא יחבקו אותך שוב.

 

 

אל תכעס עליי ילד, 

אל תכעס אם אני נשמעת כמו משוגעת.

זה פשוט הגעגוע הבלתי-נסבל, שמשבש את דעתי.

זה הכאב הבלתי-אפשרי הזה, שעוזר לי בידיו הארוכות להנדס מעשיות ואגדות.

אל תכעס, כי זו הדרך היחידה שלי לשרוד.

 

 

אני מחכה ללילה, ואז רוקמת לפרטי פרטים את סיפור חזרתך.

אני עושה את זה כמה שיותר אמיתי, לא משאירה מקום לטעויות. 

אני יודעת בדיוק מה אלבש, מאיזה חדר תצא, מי יתקשר, באיזו שעה של היום זה יקרה, איך אספר לחברות שלי את פרטי המקרה על כוס קפה ועוגת גבינה, איזה שיר יתנגן באוטו כשנחזיר אותך לחדר שלך, ואיזה ריח יהיה לך, אלוהים, איזה ריח יהיה לך - כשאחבק אותך.

 

 

אז אל תכעס עליי ילד, 

תן לי לדמיין, תן לי לפגוש אותך בכל לילה מחדש תחת יריעות כבדות של הזיות וסיפורים מופרכים.

אני לא משוגעת, אני פשוט מתגעגעת אליך כל כך.

 

 

הדמעות החמות כבר זולגות כמו נחלים אל אוזניי.

תיכף יעלה הבוקר, השמש תשלח זרועות גמישות אל חלוני, והאור הזה, שאין לו רחמים, יגלה לי פעם נוספת שאתה עדיין אינך.

אני אמחה את פיח השריפה מעיניי, אקום למטבח בגב כפוף, אכין סנדוויצ׳ים עם גבינה צהובה לילדים, אלבש את בגדי-הלביאה, אספור את כל מה שנשאר לי לחיות למענו, וכמו בכל יום - אתפלל שהיום יעבור כמה שיותר מהר, כדי שיגיע הלילה, ואז-

אתאפר לכבודך, אלבש חלוק נקי, אסרק את שיערי, אכנס למיטה, אעצום את עיניי, אפשפש בתיקיות העמוסות בראשי, אשלוף אחת, ואוכל סוף סוף לפגוש אותך.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle