הפחד האלטרנטיבי / נעם חורב
תמיד חלמתי לשרת בגלי צה״ל.
לפני הגיוס, כשכל החברים שלי התעסקו בימי גיבוש לסיירות, אני פנטזתי על התחנה הצבאית.
דמיינתי איך אעבור לתל-אביב, אקום בכל בוקר, אלבש את המדים עם התג הנחשק של ״גלי צה״ל״ על הכתף ואצא לשדר, לסקר, לקריין ולהשתלב בעולם התקשורת, שהיה כל כך רחוק ממני באותה תקופה.
המיונים לתחנה הצבאית היו קשים. קשים מאד. ככה כולם סיפרו לי.
בסוף יצא שקיבלתי זימון, ונדרשתי להתייצב בגני התערוכה למבחני ידע כללי מקיפים שערכו כמה שעות.
פחדתי פחד מוות. הידע הכללי שלי לא הרקיע שחקים ובטח שלא הייתי חיה פוליטית. כולה ילד מעפולה שחולם לשים אוזניות ולהשמיע שירים שהוא אוהב.
כמה ימים לפני המיונים נכנסתי לפאניקה והחלטתי שאני לא הולך.
שכנעתי את עצמי שעדיף לי לחסוך את עוגמת הנפש ואת תחושת הכשלון, ולוותר.
ישבתי עם חבר על ספסל מתחת לבניין הצהוב והישן שגרתי בו בעפולה, וסיפרתי לו שהחלטתי לרדת מהרעיון.
הוא מצדו, היה עסוק בעיקר בשקית עם נחשי גומי שקנה במכולת של ניסים כמה דקות לפני.
הרגלי האכילה שלו היו של ילד בן ארבע, אבל החוכמה שלו היתה של זקן בן מאה.
הוא לעס ברעש מוגזם נחש גומי כחול, הנהנן אליי, ואז אמר לי, תוך כדי שהוא מחטט בשקית וגם קצת בנפש שלי: ״אוקיי... אני מבין שאתה מפחד לגשת למיונים, אבל... אתה לא יותר מפחד ממה יקרה אם לא תיגש?״
המשפט הזה, שלכאורה נשמע פשוט – שינה את חיי. באמת.
שתקתי כמה דקות טובות, ואז אמרתי לו: ״אתה צודק. אני אגש״.
פתאום הבנתי שאני מפחד להיכשל. מפחד לקבל ״לא״. מפחד להתרסק.
אבל אני הרבה הרבה יותר מפחד מלהחמיץ. מלהיכנע לפחד. מלהרגיש פספוס. מלחיות כל החיים עם הרגשה של ״מה היה קורה אם...״.
אנחנו כל כך מפחדים כל הזמן.
מפחדים מראיון עבודה חשוב.
מפחדים להתחיל עם הבחורה הכי שווה במועדון.
מפחדים לעשות שינוי בקריירה.
מפחדים להירשם לקורס שתמיד רצינו.
מפחדים לעזוב הכל ולטוס לטיול שתמיד חלמנו.
מפחדים לעשות את הצעד. לקפוץ למים. לצאת מאיזור הנוחות שלנו.
אבל... ואני שואל את זה בשיא הכנות:
לא הרבה יותר מפחיד לא לעשות את כל הדברים האלו?
לא יותר מפחיד לחיות חיים שבהם הפחד מהכשלון או מהלא נודע אוחז במושכות ומנווט את ההחלטות שלנו?
כל כך מפחיד אותי לחיות חיים שהם רק ליד. חיים מנומסים, זהירים, מתחשבים. כאלה שתמיד נשארים תמיד במוכר והידוע.
אולי הדבר הזה, שבחרנו לוותר עליו בגלל הפחד, הוא הדבר שישנה את חיינו? שיפתח פרק חדש וטוב? שייקח אותנו להרפתקה שנזכור כל החיים? וגם אם לא, תמיד שווה לנסות.
מאז, בכל פעם שאני ניצב בפני החלטה חשובה, אני עדיין רועד מפחד, אבל אני מזכיר לעצמי את האלטרנטיבה, והיא הרבה יותר מפחידה אותי.
אני מעדיף לנסות ולהיכשל מאשר לשכב אחר כך בלילה במיטה עם הרגשת החמצה, לחשוב: ״איך לא ניסיתי?״ ולאכול את עצמי על מה היה קורה אם הייתי מגדל זוג ביצים ומעז.
חודש אחר כך - ישבנו, אני והוא, על אותו ספסל עם שקית חדשה של נחשי גומי מהמכולת של ניסים.
סיפרתי לו שעברתי בהצלחה את המיונים הראשונים, ושנכשלתי כשלון נחרץ במיונים שאחריהם.
״בסדר, מקסימום תהיה פקידה״.
הוא הביט בי בעיניים החכמות שלו ולעס בהגזמה נחש אדום.