פינצטה / נעם חורב
כמעט נגמר היום, ואני עדיין ער
הנרות על העוגה שלי תיכף נדלקים
אני חושב על הזמן שעובר כל כך מהר
ומבין שזו היתה שנה של דיוקים.
כי עד עכשיו חייתי בווליום משוגע -
הכי גדול, הכי מהר, הכי כואב ועד הסוף
פתאום, בין כל הרעש, משהו בי נרגע
אני מפנה מקום לשקט, שיגיע וישטוף.
אני כבר לא צריך מיליון ומשהו חברים
בחרתי בפינצטה רק את מי שבא לי טוב
כל מי שגרם לי לספקות או ייסורים
נתבקש לצאת החוצה, לקום ולעזוב.
האהבה שלי, הבנתי, היא לא כמו בסרטים
וכבר אין לי בעיה להיות מולה חלש
אני עדיין משתדל לא לקרוע את החוטים
ולבחור בה, כמו גדול, בכל בוקר מחדש.
נשארו לי חלומות, את חלקם כבר לא אגשים
וזה בסדר כי הצלחתי לברר לי מה חשוב
ויש שעות יפות, ויש ימים קשים
החשבונות הישנים כבר לא עושים אותי עצוב.
יש לי משפחה, היא לא מושלמת, זה נכון
אבל כל עוד הם בריאים - אני מודה לאלהים
ואין לי עוד פרארי או מיליונים בחשבון
אבל בניתי לי חיים, במו ידיי, וזה מדהים.
כמעט נגמר היום, ואני עדיין ער
אין שום זיקוקים, רק זוג עיניים וחיבוק
אמא התקשרה, אולי יקפוץ חבר
וזה בעצם כל מה שרציתי בדיוק.