תיאוריית הקקי

January 21, 2020

לפני כמה שנים כתבתי שיר לזמר ענק.
ההתרגשות היתה גדולה. חיכינו לו נרעשים באולפן (באיזשהו שלב התחלתי להזיע באוזניים מרוב לחץ).
בסוף הוא הגיע, חייך בנונשלנטיות, פתח את הפה, ובלי להתבלבל - טרף בטייק אחד את השיר כמו מקצוען, וריסק את כולנו.
הוא היה כל כך בטוח בעצמו, כל כך נינוח (בזמן שאצלי קפצה עין ימין רק מעצם הנוכחות שלו באותו חדר).

אחר כך יצאנו רק שנינו לסיגריה, והדבר היחידי שהוא דיבר עליו זה כמה הוא היה גרוע, איך הוא פישל, כמה הגרון שלו חלוד. כאילו ביקש שארגיע אותו ואתן לו אישור שהוא באמת אלוף-עולם.

נדהמתי לגלות שאפילו הזמר הנערץ הזה, שתמיד נראה כל כך בטוח ומאופס, זקוק - כמו כולנו לפעמים - לחיזוק, לאישור, לטפיחה על השכם.

זה הזכיר לי חבר טוב שסיפר לי שבילדותו חשב שהמורים שלו לא עושים קקי.
היתה לו כזאת יראת כבוד והערצה לאנשים החכמים שלימדו אותו, שהוא ייחס להם תכונות על-אנושיות, ולא הצליח לדמיין אותם בשום אופן יושבים בשירותים.

העניין הוא שלאט-לאט אנחנו מתבגרים ומבינים ש... כולם עושים קקי.
אם נזכור את זה, יהיה לנו הרבה יותר קל.

יהיה לנו הרבה יותר קל כשנשב מול איזה תותח בראיון עבודה מלחיץ.
יהיה לנו הרבה יותר קל כשנדבר עם איזו פצצה שאנחנו דלוקים עליה.
יהיה לנו הרבה יותר קל כשנפגוש איזה אמן שאנחנו אוהבים,
ולא נצליח להוציא מילה מרוב התרגשות.

כל כך הרבה פעמים אנחנו נאלמים דום מרוב לחץ כי מי שמולנו נושא איזה טייטל מפוצֵץ או תפקיד בכיר או כישרון נדיר.

אנחנו פוגשים במהלך חיינו אנשים שמקרינים כל כך הרבה עוצמה, ביטחון עצמי, הצלחה, יציבות, וזה הכול טוב ויפה, בתנאי שתמיד נזכור - בסוף כולנו בני אדם.

לכל אחד יש את החרא שלו. כל אחד נופל לבורות של חוסר ביטחון, וקם עם ג׳יפה בעיניים, ומזיע כשהוא מתרגש, וזקוק למילה טובה.
כשמפנימים את התובנה הזאת -
הדברים נעשים הרבה יותר זורמים, פשוטים ואנושיים.

בכל פעם שאני בסיטואציה מלחיצה, אני משנן ומזכיר לעצמי את השיחה עם הזמר ההוא בהפסקת הסיגריה,
את הנפש האנושית המורכבת, את הפער בין מה שאנחנו מקרינים בחוץ לבין מה שמתחולל בפנים,
ובעיקר אני מזכיר לעצמי שבסוף כולנו עושים קקי. כולנו.

טוב, אולי חוץ מבר רפאלי.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle