קיר / נעם חורב

בגיל 16 החלטתי שאני צובע את הקיר בחדר לצהוב.

אמא שלי הקפיצה אותי להום-סנטר.

ניגשנו לאחראי במחלקת הצבע, הוא הגיש לי מניפת-גוונים, וכמובן שבחרתי את הצהוב הכי מוגזם.

במשך שנה החדר שלי נראה כאילו משפחת סימפסון הזדווגה עם בּנוני ובּנון, וכולם ביחד התפוצצו על הקיר שלי.

שנה קודם, אגב, החלטתי שאני מצייר על כל הקיר שלדים.

אמא שלי עמדה פעורת-פה ומחאה כפיים, בזמן שאני הלכתי לישון בחדר שנראה כמו החדר של א.ק.

בשנה שלפני, קניתי מנורת אולטרא-סגול, צבעתי את הקיר בשחור והדבקתי עליו מלא מלא מדבקות של כוכבים זוהרים בחושך (כמובן שגם מנורת לבּה היתה מעורבת בסיפור).

אמא שלי קראה לשמעון החשמלאי, שיקדח, יתלה ויחבר לי את המנורה.

היתה גם תקופת הפוסטרים (היוש דוסון קריק)

ותקופת הקיר “הלא-גמור״ (אשכרה גירדתי את הסיד עם שפטל. איזה ילד מוזר.)

וככה, כל כמה זמן נכנס לי ג׳וק אחר לראש, והקיר בחדר היה משתנה.

נכון, אמא שלי לפעמים הרימה גבה או עיקמה מבט, אבל תמיד תמיד זרמה עם השטויות שלי, ונתנה לי לממש על הקיר המסכן את כל גחמות הנעורים ההזויות שלי.

לא מזמן חזרתי לבקר את ההורים בעפולה.

נכנסתי לחדר שלי והסתכלתי על הקיר הלבן.

פתאום חשבתי על ההיסטוריה שלו.

על כל השכבות שמתחת.

על כל השינויים שהקיר הזה עבר. ממש כמוני.

במשך כל כך הרבה שנים חיפשתי את עצמי.

עטיתי ופשטתי מלבושים. חיפשתי דרכים לבטא את עצמי. החלפתי צבעים ומרקמים וזהויות. הרי חלק ממסע ההתבגרות שלנו, הוא לנסות להיות המון דברים אחרים עד שאנחנו מצליחים להיות עצמנו.

הדבר המדהים הוא שבדיוק כמו שאמא שלי קיבלה את השטויות שלי עם הקיר – ככה היא קיבלה אותי. היא נתנה לי תמיד להיות מה שאבחר.

להתנסות. להתבלבל. להיכשל.

אף פעם לא זלזלה. אף פעם לא שפטה. רק עמדה מהצד – עודדה ותמכה ונתנה לי לעשות את הבחירות שלי, מוזרות וצהובות ככל שיהיו.

איזו הרגשה מדהימה זאת לילד - לדעת שיש לו רשת בטחון. להבין שהוא יכול להיות מה שהוא רוצה, ואמא תמשיך לאהוב אותו, לא משנה מה.

אז אמא שלי חגגה אתמול יום הולדת.

וזה זמן טוב להזכיר לה כמה אני אוהב אותה.

כמה אני מי שאני היום בזכותה.

כמה אני מודה לה שהיא נתנה לי לחפש (ולמצוא) את עצמי.

כמה הקיר הזה הוא סימבולי לכל מה שטוב ויפה באמהות שלה.

אמא, כפרה עלייך, יום הולדת שמח!!

הקיר שלי היום לבן, ונקי, וחזק, ויציב, ושלם – רק בזכותך.