אהבה*

February 20, 2020

ועם הזמן אנחנו לומדים לאהוב עם כוכבית.

 

כזאת שבאה להזהיר אותנו מהאותיות הקטנות.

אנחנו לומדים לאהוב עם תנאים. עם תקנון.

עם מרווח ביטחון - כזה שישמור עלינו, כדי שחס וחלילה לא נחטוף את הסטירה שכבר חטפנו יותר מדי פעמים.

 

 

בתוך הבדידות המנומסת שסיגלנו לעצמנו, אנחנו מסגלים גם אהבה מנומסת. זהירה. אנחנו כל כך נשמרים מהאהבה שלנו. הולכים על ביצים. ישנים עם עין חצי פקוחה. לא ממהרים להתמסר. לא ממהרים לתת הכול.

לא ממהרים להאמין.

 

 

השריטות שלנו מוצגות לראווה במוזיאון פנימי שאיש לא מסייר בו מלבדנו.

חלקן כבר הגלידו.

חלקן עדיין מדממות.

חלקן, כנראה, כבר לעולם לא יתרפאו.

 

 

ואנחנו לא שוכחים.

אנחנו לא שוכחים כמה נפגענו. כמה היה לנו קשה.

כמה נשבענו שלא ניכנס לזה שוב. הרי כבר האמנו פעם, ותראו מה קרה. נתַנּו הכול. חשבנו שיש נֶצח. שיש ביטחונות. שיש חוזה שנחתם בשתיקה.

 

 

אז איזו ברירה נשארה לנו?

להיכנע לאלוהי הסקפטיות. לאהוב רק עם חגורת בטיחות. עם שריון. עם מגיני ברכיים. לשמור מרחק. לא להגיד הכול בקול רם. לעשות אהבה רק בחושך.

 

 

אנחנו כל כך פוחדים.

פוחדים להתמסר בלי לשאול שאלות.

פוחדים לאהוב כמו ילדים תמימים.

לפרוש ידיים לצדדים כדי לקבל חיבוק.

חיבוק או ירייה.

 

 

וזה כל כך עצוב, תשמעו.

ההתפכחות היא הגיהינום.

אבל אני עדיין מאמין, מאמין באמת, שכשמגיע הבנאדם הנכון, המדויק, האמיתי - איפשהו במרתפים האפלים שלנו נדלק אור עמום. והוא מרצד ומהבהב. מעז-לא מעז להידלק.

והאור הזה הוא התקווה הקטנה והמפוחדת שלנו שהפעם זה שונה. שאת החוזה הזה שלנו - אף אחד לא יפר.

שהנצח מחכה לנו.

 

אז כשהאדם הזה מגיע, אנחנו מרימים את היד גבוה-גבוה, ובתנועה אחת מהירה מעיפים את האותיות הקטנות, משחררים את חגורת הבטיחות, מורידים את השריון ורצים אל תוך האש כמו ילדים תמימים.

 

כאילו אף פעם לא נפגענו.

כאילו אף פעם לא נשרטנו.

כאילו אין כוכבית.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle