להשביע את המפלצת / נעם חורב
במשך ארבעים שנה אמא שלי קמה כל יום בשש בבוקר והלכה לאותה העבודה.
גם אבא שלי.
תרחיש בלתי הגיוני בעליל.
למה שמישהו ירצה לעבוד ארבעים שנה באותו המקום?
הם נשואים כבר חמישים ואחת שנה, אמא ואבא שלי. אלוהים ישמור.
איך אפשר להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן עם אותו בנאדם?
אגב, הם גרים באותה דירה בעפולה כבר שלושים ושש שנה.
אני חי בתל-אביב עשר שנים, וכבר החלפתי חמש דירות.
לאט-לאט מחלחלת בי ההכרה הברורה -
חיה בתוכנו מפלצת, והיא אף פעם לא שׂבֵעה.
האבסורד הוא שככל שמאכילים אותה יותר - היא רעבה יותר.
גם כשאנחנו כבר במקום טוב ושלם, המחשבה ש"אולי בחוץ מחכה לנו משהו יותר טוב" מכרסמת בנו מבפנים.
אנחנו מחליפים טלפון כל שנה.
עבודה כל שנתיים.
דירה כל שלוש.
אהבה כל לילה.
תמיד יש גרסה מתקדמת יותר לסלולארי.
תמיד יש מִשרה נחשקת יותר.
דירה מרווחת יותר.
תמיד יש אהבה טובה יותר.
אנחנו נודדים ממקום למקום עם אש בעיניים, משחרים לטרף,
ועוד לפני שמספיקים לנוח וליהנות מהמקום בו אנחנו נמצאים,
כבר חושבים על המקום הבא.
ולא, אני לא בעד לעמוד במקום. אני בעד לשאוף לעוד. אני בעד שינויים. אני בעד להתקדם ולהתפתח.
אלא שהגבול בין שאפתנות לחזירות היטשטש לגמרי.
המפלצת שלנו כבר לא מסתפקת בריגושים בסיסיים.
היא צריכה זיקוקים.
פיצוצים.
חומר חזק.
ג'ובות בשטרות מגולגלים.
אין לנו סבלנות. לא לטקסטים ארוכים. לא לסרטים ארוכים.
לא לאנשים ארוכים. לא לאהבות ארוכות.
הדבר הטוב הבא כבר מדגדג לנו, ואנחנו מכורים למרדף האינסופי הזה בתקווה שהפעם נגיע לשקט המיוחל, להשלמה, לסיפוק.
האמת המצערת היא שהסיפוק הזה לא יגיע כל עוד נמשיך
להאכיל את המפלצת שלנו, ונאפשר לה לטרוף ללא הכרה.
כל כך קשה לנו לחייך אליה, ללטף אותה, להושיב אותה בפינה, ולהסתכל על כל הטוב והיפה שהשגנו.
כל כך קשה לנו ליהנות מהנוף.
כל כך קשה לנו לשמוח בחלקנו.
אולי יום אחד נקבל החלטה חשובה -
להסתכל על החיים שלנו ולהצליח להגיד -
וואלה, עשינו את זה.
הטלפון שלנו הוא הכי טוב.
המשרה שלנו היא הכי טובה.
הדירה שלנו היא הכי טובה.
האהבה שלנו היא הכי טובה.
אולי יום אחד נצליח להשביע את המפלצת שלנו, ואפילו לקרוא עד הסוף טקסטים ארוכים, ממש כמו הטקסט הזה.