אהבת הנשארים / נעם חורב
אבא שלי לא מרגיש טוב.
כבר כמה שנים שהוא לא מרגיש טוב.
הזיקנה נעצה בו שיניים, ולא השאירה ממנו הרבה.
הגב שלו גמור.
הוא בקושי הולך.
הוא עצוב.
מהגבר החזק והעצמאי שהיה, נותרו רק שאריות.
אני מבקר אותו בעפולה, מתבונן מהצד איך אמא שלי מטפלת בו.
עוזרת לו במקלחת.
מניחה גרביים נקיים שיחכו לו בתוך הנעליים.
חובשת לו בסבלנות את השפשופים מהמעידות שלו.
לפעמים הלב שלנו יוצא לאדם החולה, ואנחנו שוכחים שמאחוריו יש את האדם שמטפל בו.
וזה לא פחות קשה.
לפעמים זה כל כך קשה, שכשאני שם - אני מתנתק רגשית מהסיטואציה, כי אני לא מצליח להכיל אותה.
לפני חודש הוא עבר אירוע לב, אז הזעיקו את כולנו לבית החולים.
עזבנו הכול ורצנו לאבא האהוב שלנו.
ושוב, אני עומד במסדרון, מתבונן מהצד איך אמא שלי לא זזה ממנו.
מסדרת לו את הכרית.
מקלפת לו תפוח ומחלקת לפלחים -
אחד ממפגני האהבה האינטימיים והיפים ביותר.
אני מביט בהם מהצד, והלב שלי נקרע.
אז בעידן הזה, שמקדש אהבה מקושטת ופוטוגנית של פרחים, ושוקולדים, וגיבובים רומנטיים מקושקשים (שגם אני חוטא בהם לא מעט), אני רוצה להפנות את הזרקור לאהבה טיפה אחרת.
אהבה שחיה במרחבים של האמת המרה והקשוחה של החיים.
כזאת שלא מצטלמת יפה לסטורי.
אהבת הנשארים.
הנאחזים.
כי אהבה היא לא תמיד צלופן.
לפעמים היא נייר זכוכית.
לפעמים היא מלוחה ושרופה בקצוות.
אהבה היא לפעמים גם להחליף קתטר לאדם שלצדך.
כשאני מתבונן מהצד על אמא שלי, ועל אבא שלי, ועל הדבר האמיתי והנדיר שיש ביניהם – אני יודע שכזאת אהבה אני מאחל לעצמי. כזאת אהבה, שכמעט כבר לא רואים היום.כזאת אהבה, כמו של ההורים שלי.