איבר / נעם חורב
ובזמן הזה שעבר –
צמח בי עוד איבר.
כזה לא מוכר
עקר
כמו יד או רגל
או זנב
כאילו מאה קילו
התיישבו לי על הגב.
והוא קם איתי בבוקר
אל ידיעות הדם
והוא סופר איתי חיילים מתים
בלילה, כשאני לא נרדם.
הוא תמיד שם.
ודווקא כשאני שמח
הדופק נמהל בכאב מפלח
מין רעד קצוב
ועצוב
ומוזר
כן, באמצע החיים
צמח בי עוד איבר.
הוא חייל קטוע רגל
שנכנס לחופה
הוא הבור הזה בבטן
כשהשמש כבר שוקעת
הוא צינוק
ורבע פיתה
ומזרן על הרצפה
ועוד כל כך הרבה דברים
שאני לא רוצה לדעת.
הוא ילד שנשכב
על מצבה של אמא
הגעגוע שזורק אותי
אחורה וקדימה
אל נקודת האל-חזור
אל הלב המחורר -
באמצע החיים צמח בי עוד איבר.