אני מבקש מהדור הזה סליחה / נעם חורב

סליחה שהתרגלתם למציאות שאף ילד לא אמור להתרגל אליה.

סליחה שנאלצתם להתבגר כל כך מהר. שאתם כאלה בקיאים בסמנטיקת המלחמה, מי ישמע אתם הרמטכ״ל. סליחה שאתם שואלים ״לכמה זמן אבא הולך הפעם?״

סליחה שבצפירה של יום הזיכרון אתם מתבלבלים ורצים לממ״ד. שהציורים שלכם מקשטים את הקירות של המקלט. שאתם דואגים להכניס גם את הבובה למרחב המוגן.

סליחה שאתם יודעים לחשב זמני נפילות. שאתם מצליחים לזהות אם זה בום קרוב או רחוק. שאתם משחקים באזעקות וטילים עם ילדים אחרים.

סליחה שהתבטל לכם החוג. ומסיבת יום ההולדת. ותהלוכת פורים. ומי יודע, אולי גם ליל הסדר.

סליחה שאתם מתחרפנים משיעמום. שאנחנו מצמידים אתכם למסך כדי לשרוף זמן. שאנחנו נאלצים למצוא לכם פתרונות מאולתרים. שהיום שלכם מורכב מטלאים על טלאים.

סליחה שאתם רואים את הגן שלכם נעול יותר מדי זמן. סליחה על עאלק לימודים בזום. סליחה שאתם דור של חרדות. אבחונים. כדורים. דור של פוסט טראומה.

סליחה על התקפי הזעם שלכם. על הסיוטים. סליחה שאתם ישנים איתנו במיטה כי אתם פוחדים.

סליחה שלא תמיד יש לנו הסברים. שלא תמיד יש לנו סבלנות. שלפעמים אנחנו מוציאים עליכם את העצבים. סליחה, כי מגיע לכם יותר.

סליחה שאנחנו נשברים מולכם. שאתם אלה ששואלים אותנו אם אנחנו בסדר. סליחה שלפעמים אנחנו מנסים להיות עוגן, אבל טובעים.

סליחה, כי לא לימדו אותנו איך להיות הורים במלחמה. גם אנחנו מבולבלים ופוחדים. לא תמיד יש לנו תשובות. ואם יש לנו, לא תמיד הן תשובות טובות.

גם ההורים שלנו רצו איתנו למרחב המוגן וחבשו לנו מסיכת אב״כ. נשבענו שהילדים שלנו לא ירוצו למקלטים. שאנחנו נשבור את הלופ. סליחה שלא הצלחנו לעמוד בהבטחות שלנו.

המקום הזה הוא הבית היחידי עבורנו, גם כשהוא זועק ומדמם, אבל לא ככה דמיינו שנגדל את הילדים שלנו. אנחנו מבטיחים לעשות הכול כדי שתהיו מאושרים. בריאים. מוגנים.

מבטיחים לעשות הכול - כדי שלא נצטרך לבקש יותר סליחה.