דודה שרופה / נעם חורב

״אין היריון. שוב.״

שלחת לי הודעה בשתיים בלילה.

״אני מצטער לשמוע.״ עניתי לך, כי לא ממש ידעתי מה לומר.

״למה אתה ער בשעה כזאת?״ שאלת.

״אני עם הפיצקית. היא עושה לנו קרקס,״ עניתי.

״תראה מה זה, אתה לא ישן כי יש לך תינוקת.

ואני לא ישנה כי אין לי.״

הוזנקנו יחד למסע הזה להבאת ילד -

שני חברי ילדות מעפולה, שעברו צמודים את כל התחנות.

דרור שלנו נולדה, ואת ובעלך עדיין נאבקים.

ניסיון שלישי-רביעי-חמישי.

התקווה, כמו כבל עם מגעים לא טובים.

מגמגמת. מתנתקת וחוזרת.

לגדל ילדה לצד אישה שלא מצליחה בינתיים להביא ילד.

מה זה עושה לנו?

כאבי לב. מתח באוויר. לפעמים מבוכה.

הרבה היסוס – מתי זה מכאיב מדי?

כל הזמן ללכת על הגבול הדק – לספר, אבל בעדינות.

לדווח שהיא התחילה לזחול, אבל לא לעשות מזה עניין.

לגמגם עם האצבע בכל פעם שאני רוצה לשלוח תמונה.

באיזשהו שלב כל אחד מאיתנו הגיע להחלטה סמויה עם עצמו,

בלי לדבר על זה אפילו.

את, מצידך, החלטת שהילדה הזאת עוברת לגור בלב שלך.

את שואלת עליה. וקונה לה. ומחבקת אותה.

אני מסתכל עלייך ומבין שאת כבר אמא.

אמא בלי תינוק.

אני, בתגובה, החלטתי שאני משתף כמעט עד הסוף.

שאני נוהג ברגישות, אבל לא נותן לזה לנהל את מערכת היחסים.

אני מתעקש להחזיק בידיעה פנימית עמוקה, שאת הרי תהיי אמא, גם אם ייקח זמן.

אני רואה שכואב לך, ובכל זאת את מתייצבת.

בלי לעשות מעצמך גיבורה או מסכנה.

אני יודע שדודה שרופה יותר ממך היא לא תקבל.

אבל גם דודה שרופה לפעמים נשרפת.

את מצליחה, רוב הזמן, לייצר את המחיצה הזאת -

בין להיות שמחה בשבילי לבין להיות עצובה בשבילך.

לא לראות את מה שאין לך, אלא את מה שעוד יהיה לך.

ובמורכבות הזאת אנחנו מנהלים את שגרת חיינו.

ממשיכים לאחוז ידיים כמו שרק אנחנו יודעים. לא מרפים.

״אני מתחילה לאבד אמונה,״ אמרת לי בשיחה האחרונה.

ואני... אני לא יודע אם אפשר להחזיק את האמונה עבור אדם אחר.

אבל אם כן – אני משחרר אותך לנוח בצד הדרך. שבי קצת. קחי אוויר.

בינתיים אני פה, מחזיק את האמונה בשבילך, עד שתקומי.

(מתוך הספר "חוטים שקופים")