המעבר הכי חד שהיה לי בחיים / נעם חורב
שלשום נחתנו מברזיל אחרי חודש של ניתוק מוחלט. בשבוע הראשון, היד המתורגלת שלי עוד נשלחה שוב ושוב לטלפון כדי להתעדכן באתרי החדשות בארץ. מה לעשות, הרגלים ישנים קשה לעקור.
בהמשך, אלוהי החופשות דאג שיגנבו לי את הטלפון. כשהתארגנתי על חלופי, הוא דאג שיגנבו לי גם אותו. וגם את הלפטופ, תודה ששאלתם. קיצר, לא היתה לי ברירה אלא לחוות חופש אמיתי.
מי שביקר בברזיל יודע שזו מדינה שמקדשת שמחה. אבל לא שמחה שטוחה כזאת של שופוני באינסטוש. שמחה ממקום עמוק. טהור. מזוקק. אותנטי.
אז יצאנו לרחובות בתקווה להידבק בשמחה הזאת, נדחקנו בין המוני אנשים מחייכים בקרנבל, הזזנו ת׳תחת (לא הצלחנו כמוהם!), השתכרנו, שכחנו את הצרות, התמסרנו לחלוטין לתחושת החופש, ובכל בוקר חזרנו שבורים, מאושרים ומלאים בנצנצים, שלא משנה כמה התקלחנו – לא הצלחנו להוריד. מדהים עד כמה שמחה יכולה להוציא אנשים לרחובות.
ואז הנחיתה בארץ. אללא איסתור. בום. איפה השמחה הברזילאית ואיפה זה. ישר לבלגנים. להפגנות. למהפכה. להתגברות. להתבגרות. אין יותר לרקוד עם נצנצים ברחובות. זהו כפרה, נגמרה הקייטנה.
ביום שנחתנו, אמא שלי התקשרה לספר שאבא שלי מאושפז בבית-חולים, ושאגיע כי המצב לא משהו. עוד לא פרקנו מזוודות וכבר מצאנו את עצמנו מתפרקים ליד אבא שלי, ששכב שם, מלופף צינורות שקופים ומחובר למכשירים מצפצפים.
במיטות לידו שכבו בדואי מבוגר עם שפם, ובחור דתי שעשה תאונה עם טרקטורון. תמונה מצחיקה – האבא הקיבוצניק שלי, הבדואי והדתי. ממש מערכון של החינוכית לדו-קיום. האחות אגב היתה ערביה. קיצר, חארבו-דארבו של מגזרים ואוכלוסיות וטקסטורות של בני אדם. בזירה בה מצילים נפשות, כל הדברים האלה מפסיקים להיות חשובים. אנשים פה עסוקים בלהיצמד לחיים. ממש מעניין אותם למי יש כיפה ולמי יש כאפייה.
אחר כך יצאנו להפגנות. ושוב נדחקים בין המוני אנשים ברחוב. הפעם, מסיבות שונות כל כך. לרגע התבלבלתי וחשבתי שאני בקרנבל שוב. מדהים עד כמה ייאוש יכול להוציא אנשים לרחובות.
והנה עכשיו, אני שוב מבקר את אבא שלי. מישהי מחופשת למכשפה והיא מטיילת במסדרונות ומחלקת משלוחי מנות למאושפזים. אני משקיף עליה מכיסא נמוך בחדר ההמתנה, וכבר לא מצליח להבין מי הרעים ומי הטובים בסיפור הזה, ואם יש בכלל.
אני חושב עד כמה החיים האלה לא עושים לנו הנחות. לא מעגלים לנו פינות. עד כמה המציאות פה שואבת אותנו בשנייה, ומנפצת לנו בפרצוף כל תמונה אוטופית שהצלחנו איכשהו להתמסר אליה. עד כמה רגעי החסד שלנו הם מעטים.
חיימקה ניגש אליי ושולח לי יד לפנים. ״מה יש ממי?״ אני שואל אותו. ״נשאר לך נצנץ ליד העין. נצנץ אחרון מברזיל. הורדתי לך אותו.״
עכשיו אפשר להגיד באופן רשמי - ברוכים הבאים בחזרה למציאות.