לחבק את סופר-וומן / נעם חורב
״אשתי היא סופר-וומן!״
בעלך הכריז בגאווה, והעיניים שלו נצצו.
לפני שבועיים הגעתי לחגיגות יום ההולדת שהרמת לילדה שלך.
כולה בת שש, אבל קיבלה יומולדת ״פרוזן״ קומפלט.
בופה לילדים.
בופה למבוגרים.
קאפקייקס.
בלונים.
פינות יצירה.
רק היה חסר שאנה ואלזה בכבודן ובעצמן יקפצו מתוך עוגה וישירו.
אחרי שההמולה נרגעה וכולם התפזרו לביתם,
נשארנו – אני, את ובעלך – מוקפים בשאריות קונפטי, בלונים עייפים ושרידי עוגה ורודה.
״מסכנה, את בטח גמורה. לכי לישון,״ הפצרתי בך.
״נראה לך?! ומי בדיוק יסדר פה? ומי יקפל כביסה? מחכה לי עוד לילה ארוך,״ ענית לי תוך כדי שאת מרוקנת הכול לשקית זבל ענקית.
בדיוק אז בעלך התערב בשיחה -
״אשתי היא סופר-וומן! זאתי ג׳דאית, אל תראה אותה ככה, מסוגלת לנהל את העולם בלי להתעייף!״
הוא השוויץ, עזר קצת לפַנות וחתך לישון.
נשארנו רק את ואני.
״לא מתעייפת, הא?״ הסתכלתי ישר בלבן של העיניים העייפות שלך.
״תראה מה אני תופרת להן לפורים,״ שלפת תמונות של תחפושות חצי גמורות מהטלפון.
״תופרת?! מי תופר היום? תזמיני להן מהאינטרנט!״ הרמתי גבה.
״נראה לך?! הבנות שלי מספרות לכולם שאמא שלהן תופרת בעצמה את התחפושות, ולא מזמינה כמו שאר האימהות!!״ נהמת עליי.
תראי, אף פעם לא הייתי אישה, וכנראה גם לא אהיה בגלגול הזה, ככה שלעולם לא באמת אצליח או אתיימר להבין את מורכבות הדברים.
אבל אני מכיר אותך, לפעמים יותר טוב מעצמך.
אני יודע שגדלת למציאות שבה נאלצת להתבגר מהר.
לקחת אחריות.
לגדל את עצמך.
את אחותך.
ולפעמים גם את ההורים שלך.
למדת לא לבקש עזרה.
לסחוב הכול על הגב הקטן שלך.
לתפוס פיקוד ושליטה, ואף פעם לא להראות שקשה לך.
לא לחשוף את הסדקים בתדמית הזאת של אשת הברזל שהחזקת.
למדת להיות בת מושלמת.
ואמא מושלמת.
ורעיה מושלמת.
ואשת קריירה מושלמת.
שלא צריכה אף אחד.
שלא רואה בעיניים.
שמזיזה הרים.
ועוד כל מיני ביטויי העצמה נשית שחוקים ומחייבים שאימצת אל לבך.
חצבת לך מבצר של סודות, ולא נתת לאף אחד להיכנס לחמ״ל הזה שבנית, וממנו שלטת בכול.
התגמול שלך היה ברור -
את פאקינג סופר-וומן.
בעלך משוויץ בך מול החברים.
הבנות מתגאות בך.
את בלתי מנוצחת.
ואת הרי חייבת להצדיק את הכינוי המפואר הזה.
לעמוד בציפיות.
שלא יגידו חלילה: ״הנה, החיים הצליחו לשבור גם את סופר-וומן.״
אני לא יכול לדמיין אפילו את כובד המשא שמונח על כתפייך, אבל בתור מי שמתבונן בך מהצד חיים שלמים ואוהב אותך אהבת אמת, רציתי להזכיר לך -
איתי, את לא חייבת להיות סופר-וומן.
גם לא קרוב.
את לא חייבת להפגין כוחות-על.
את לא בלתי מנוצחת. את לא אשת הברזל.
במדינה הקטנה והפרטית שבנינו, את ואני -
את יכולה להיות ״רק״ בנאדם.
שמתעייף. ומתעצבן. ומתייאש. וקם בחזרה.
מותר לך לפשל מולי.
מותר לך לבקש עזרה.
מותר לך להיות חלשה כמו שמותר לך להיות חזקה.
אין מבחינתי שום דבר נוצץ או סקסי בפסאדה הזאת, שגם אותה, כמו את התחפושות של הבנות שלך, תפרת לגמרי בעצמך.
להיפך, זיהיתי אותך בעוצמתך דווקא בפעמים המעטות שהרשית לעצמך להיות פגיעה ושבירה.
חשוב לי שתדעי שאיתי, את יכולה לפשוט מעלייך לפעמים את בגדי הלביאה.
שאני אוהב אותך וגאה בך גם כשאת מפוזרת.
או לא מתוקתקת.
או מאבדת שליטה.
או מראה לבנות המהממות שלך שהנה, גם לאמא קשה לפעמים, וזה בסדר.
״בואי, בואי, עזבי את הניקיון עכשיו, אני אכין לך נס!״ צעקתי אלייך בדאגה. היססת לשנייה, ואז הנחת את שקית הזבל ואמרת: ״יאללה, שיישרף העולם, אני משאירה את הברדק למחר בבוקר,״ ומיהרת לשבת לידי. ישבנו עם שתי כוסות נס, טרפנו עוגה. לרגע קטן נשענת לאחור, לקחת נשימה, עצמת עיניים, וכמעט יכולתי לשמוע את אנה ואלזה שרות ברקע: Let it go.