מקום לטעויות / נעם חורב
בשנה הראשונה היינו רבים מלא.
ככה זה התחלה של קשר חדש. המערכת עוד לא מכוילת. הרבה מִטענים מהעבר. הרבה בחינת גבולות. חוסר תהומי של תיאום ציפיות.
הוא הגיע חסר ניסיון לגמרי. אני הגעתי עם עודף ניסיון. הוא דף חלק. אני טיוטה מקושקשת. הוא תמים ומאמין כמו ילד. אני חשדן וציני כמו ציפור זקנה.
ולוקח זמן. לוקח זמן עד שמייצרים הרמוניה במערכת יחסים. עד שמגיעים למצב של איזון. עד שכל אחד מהצדדים מוצא את המקום שלו, ואז עד שמוצאים את המקום של הביחד.
אז רבנו. מלא. על דברים קטנים. ועל דברים גדולים. ועל דברים שרק אלוהים יודע איך אפשר לריב עליהם.
אפילו האופן שבו היינו רבים היה שונה. אני הייתי רב עם ידיים מתנופפות, וגרון פתוח, ואנרגיה כזאת של עד הסוף - מכלה ושורפת ולא משאירה מקום לשום דבר. הוא היה רב פנימה. קטן. מבהיל באדישותו. מלא שקט ואיפוק.
יום אחד רבנו. שוב. ואז הוא התיישב על הספה ושתק. ראיתי שהגלגלים שלו עובדים. אז שתקתי גם אני. אחרי שעה של שתיקה, שארכה בדיוק חמש דקות, הוא כיחכח בגרונו בחשיבות ואמר: ״אני צריך שתשאיר לי מקום לטעויות.״
הסתכלתי עליו ופלטתי, ״מה?״
״מקום לטעויות. אני צריך. שתשאיר לי. וגם לעצמך. כמו שאתה מכניס מישהו חדש לעבודה, ואתה עושה לו חפיפה. אתה הרי לוקח בחשבון שהוא יעשה קצת טעויות בהתחלה, נכון? אז ככה אני צריך שתיתן לי, סליחה, שתיתן לנו – מקום לטעויות.״
לא יודע מה היה במשפט הזה, אבל הוא כנראה היה כל כך מדויק, שברגע אחד הבנתי את התורה כולה. מקום לטעויות - היכולת להבין, לקבל ולהכיל את זה שבן הזוג שלך יעשה טעויות. שהוא לא מושלם. שהוא יפשל. יפקשש. אין מנוס. זו אקסיומה. ואי-אפשר, פשוט אי-אפשר, שכל טעות תהיה סוף העולם.
הרי גם אני עושה ים טעויות. מה זה ים... אוקיינוס. והייתי רוצה שבן הזוג שלי ידע, בין היתר, גם להיות סלחן אליי. שלא ירקוד על הדם של כל טעות. שלא ינפח אותה. שלא יעניש אותי עליה. שלא יהפוך אותה לכלי נשק וישתמש בה נגדי. זה לא אומר להתעלם ממנה, אלא פשוט להכיל אותה. לדבר עליה. גם לכעוס מותר. ובעיקר לשים אותה בפרופורציות, לנשום עמוק, ללמוד ממנה ולגדול.
מאז, הוא ואני ממשיכים לעשות טעויות. לאט-לאט פחות ופחות. גם רבים פחות. ולפעמים, כשאחד מאיתנו מפשל, מהדהד לנו הביטוי הזה: ״מקום לטעויות". וכמו חייט מנוסה, הוא מלביש את הטעות במידתה המדויקת.
ואז הרוחות נרגעות. ואז אפשר לדבר. ואז קל יותר להבחין, שבַּמָקום הזה שהשארנו לטעויות, צומחים עכשיו דברים נפלאים.
(מתוך 'שמש בצנצנת')