תריס / נעם חורב
פעם,
בחיים אחרים,
בדירה אחרת,
עם בן זוג אחר –
נשבר לנו התריס בחדר השינה.
לא משהו דרמטי.
צד אחד של השלבים נפל, קיבל מן מנח אלכסוני כזה, וסירב לעלות או לרדת.
בכל בוקר מחדש, היינו מקבלים סטירה מהשמש, פוקחים חריצי עיניים דקיקים, ומתחילים להתלונן.
״נו.... מה יהיה? מה צריך לקרות כדי שהתריס הזה יתוקן??״
הייתי מפציר בקול סדוק של לפני הקפה.
״ממי, יש לך מלא זמן במהלך היום. תזמין איש מקצוע!״
הוא לא היה נשאר חייב.
״טוב, היום אני אזמין!!” הייתי עונה לו באסרטיביות ובידיעה ברורה של שני הצדדים שזה לעולם לא יקרה.
מדי פעם היינו מנסים לתקן אותו בעצמנו או לפחות למצוא פתרון פלסטר - לקשור את התריס עם כל מיני חוטים, להדביק אותו עם מסקנטייפ או לפרוש סדין גדול שיחסום את השמש.
זה היה מחזיק גג יום-יומיים ואז נשבר שוב.
בכל פעם מצאנו תירוץ אחר ללמה אנחנו לא מטפלים בבעיה –
תקופה עמוסה.
לחץ בעבודה.
לא מוצאים איש מקצוע אמין.
במילא עוד מעט נעבור דירה, אז יאללה, שיישאר כבר ככה.
הזמן חלף.
התריס נשאר שבור.
ואנחנו הפכנו ליותר ויותר ממורמרים.
בשיחת הפרידה שלנו, באותה דירה, בין ארגזים שמחולקים כמו שתי מדינות לשני עמים, ישבתי מולו ולא ידעתי מה להגיד.
רק מחשבה אחת עלתה לי בראש –
התריס הזה, השבור, בחדר השינה.
בדיוק כמו שלא מיהרנו לטפל בבעיה הזאת, ככה לא מיהרנו לטפל בבעיות האחרות שלנו, העמוקות יותר.
היה לנו הכי קל למצוא תירוצים יצירתיים ללמה זה לא הזמן לפתור אותן.
בחייאת, נו, למי יש כוח עכשיו לעבוד על כל הפערים בינינו?
העניין עם בעיות במערכות יחסים, הוא שכשאתה משאיר אותן עומדות - הן מתרחבות ומעמיקות והופכות לתהומות שלפעמים כבר לא ניתן לגשר עליהן.
אז משכנו ומשכנו, מצאנו פתרונות זמניים שלא מחזיקים מים, ובמקום להתמודד - ברחנו או התעלמנו או סיפרנו לעצמנו סיפורים:
לא עשינו סקס מלא זמן כי זו תקופה לחוצה.
אנחנו רבים המון כי זו תקופה לחוצה.
אנחנו כבר לא מסוגלים ליהנות מהביחד שלנו כי זו תקופה לחוצה.
הנה, עוד מעט התקופה הזאת תעבור, ואז הכל יסתדר.
אז התקופה הזאת עברה.
לא טיפלנו בבעיות שלנו.
לא טיפלנו בתריס שלנו.
ובסוף יצאנו מהדירה –
עם תריס שבור. עם לב שבור. ועם חתיכת שיעור למערכת היחסים הבאה – להתמודד ולטפל בבעיות (ובתריסים) שלנו בזמן, או... פשוט לגור בדירה עם תריסים חשמליים.