יותר מדי זמן שאין כאן אפור - הלבן הוא לבן. השחור - שחור. הווליום קיצוני המסר פשטני הכול רץ מולי ברשת - אלים וכוחני הפייק בתמונות השלדים בארונות העולם מתנקז לשורות תחתונות החיים קורים בקצוות המציאות עולה בלהבות משהו בי נשבר כשאני קורא את התגובות זה החוק של המשחק המסוכן הזה, הריק - מי שצועק יותר חזק בסוף הוא הצודק כי אין יותר אפור וצריך עכשיו לבחור - או שאתה אויב או שאתה גיבור כדי לראות בבהירות ולהקל את הפצע אני זקוק לקצת שפיות אני זקוק עכשיו לאמצע. (מתוך הספר "חוטים שקופים")

אני יודע, יש צרות יותר גדולות – יש רעב ומחלות מלחמות משתוללות יש סקנדלים ועוולות אני יודע, יש טרגדיות לא קטנות – משברים ואסונות יש שלדים בארונות פיגועים ותאונות אבל בתוך כל אלה - יש את הצרות שלי. בפתחי החצרות שלי. בנסיבות המצערות שלי. במחילות הכי צרות שלי. וגם אם הן לא מפוארות וגם אם הן חיוורות וגם אם לא תקראו עליהן בשום כותרות, הן עדיין צרות. אז אני צריך להוריד אותן מלבי ולשחרר את המחנק. אני צריך לפרוק אותן מגבי בלי להרגיש שאני מפונק. כדי שאחזור לנשום אני צריך לתת מקום גם לצ

הלוואי שלא הייתי כזה כבד רוב הזמן אני עסוק בלפחד ובלילה במיטה לפני שאני נרדם - אני מנתח כל משפט וכל שתיקה וכל אדם הלוואי שהייתי יותר זורם המחשבות שלי הפכו לרעש צורם אני קורא על זה ספרים ונפגש עם חברים - אולי מישהו ילמד אותי לצחוק על הדברים הלוואי שהייתי יודע להקליל השאלות שמטרידות אותי עולות עכשיו על טיל ופרטים שאנשים ברגע שוכחים - אני סוחב לי על הגב כמעט כל החיים הלוואי שהייתי יודע לעצור אבל כל מילה נכנסת לי מתחת לעור מדליקה אצלי שריפה כמעט מכל גפרור אולי אני רגיש מדי וזה כל

זה לא משנה למה תרצי להתחפש בפורים או מה המורה תגיד עליך ביום הורים זה לא משנה אם תצאי מהקווים אם ממוצע הציונים שלך יהיה שבעים זה לא משנה אם תצבעי בסגול את הקיר בחדר או תטעי בקריאת ההגדה בליל הסדר זה לא משנה אם תשרפי את העוגה או תקבלי את התפקיד הכי קטן בהצגה זה לא משנה אם תצאי למסיבה בלי רשותי או תבכי שאבוא לקחת אותך מהטיול השנתי זה לא משנה אם תפרשי מתנועת הנוער אם לא תוציאי תעודת בגרות או תואר זה לא משנה אם תכשלי בטסט, שוב ושוב אם תפשלי ברגע הכי חשוב זה לא משנה איפה תהיי בצבא

בסוף כולם שרוטים כולם מתים מחוסר ביטחון ואף אחד לא יודע מה נכון או לא נכון בסוף כולם בודדים כולם מפחדים להיפתח להתקלף להישכח להתעייף להיות קרובים מדי לשמש ואז להישרף בסוף כולם אבודים כולם ילדים שמחפשים מילה טובה כולם אורחים כולם בורחים לחומרים לאהבה בסוף כולם דפוקים כולם משחקים את אותו המשחק זה אותו מאבק יבכה מי שיבכה יצחק מי שיצחק ואני, חשבתי תמיד שאני היחיד שאוכל פה סרטים שחושב לוותר עד שהבנתי שכולם פה שרוטים אבל אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא מדבר. (מתוך הספר 'שמש בצנצנת'

תגידו לי, מה רע בטיפולי המרה? בהתחלה ניקח את כל ההומואים נעזור להם להשתנות נעשה מהם גברים נסדר להם בנות אחר כך ניקח את כל השחורים נשטוף אותם היטב במים עור לבן הוא עור נקי הוא בא יותר טוב בעיניים ואז נעבור לכל השמנים נלחם להם חזק בגנים נרעיב אותם כמה שנים להיות רזה זה פוטוגני משם נמשיך בלית ברירה לכל אלה שדורשים המרה - לכל מי ששונה או אחר או מוזר המלאכה רבה והזמן הרי קצר בסוף-בסוף נגיע גם לילד שלכם אל תיבהלו, זה הכול לטובתכם תנו לנו קצת זמן והוא יוצא כמו חדש להיות כמו כולם זה

מי שלא הכיר אותך, הפסיד. מה כבר אפשר להגיד כדי לתאר אותך כדי לפאר אותך הכול בסוף סתם מילים הכול הבל הבלים. איך אפשר עוד להסביר או לצמצם אותך לשיר לרשימת תכונות קצרה השפה כל כך צרה איך לוכדים עכשיו עולם? איך בכלל כותבים אדם? מי שלא הכיר אותך, הפסיד. איך אפשר כבר להספיד אתה הרי עדיין חי בתוך תוכי, בחדרי מסתכל עלי אי-שמה וצוחק על כל הדרמה. איך סוחטים את האוקינוס לטיפה אחת קטנה איך משאירים אותך צעיר שנה אחרי שנה איך לא נופלים לקלישאות, לנאומים מנומסים - מה לך ולדמעות? מה לך ולטקס