המראה שלך מקולקלת המבט שלך אטום שוב את מסתכלת ורואה הכול עקום את נצמדת לפינה ממשיכה להתייסר איך תמיד את מבחינה רק בכל מה שחסר והחיוך שלך כבול לצג של המשקל שנים את מתווכחת עם כל מה שמולך איך מישהו יכול לאהוב אותך בכלל כשאפילו בחושך את מסתירה את עצמך? המראה שלך מקולקלת כבר כל כך הרבה ימים שוב את מקללת ובוחרת בפגמים אנשים טיפשים קובעים לך מה נכון ועיניים בוחנות מתנפלות מכל צדדייך את נופלת לבורות של חוסר ביטחון בורות שאת עזרת לחפור במו ידייך המראה שלך מקולקלת ואת עומדת חשופה אני

וגם הלב שלך, אחרי שחיפש מחוץ לעצמו אחרי שניסה להיות כמו בסוף יחזור למקומו יבין את שמו הסיבוב ההכרחי הזה יבוא לסיומו - כל לב בא יומו. (מתוך הספר החדש "חוטים שקופים")

"איך קמים מכזאת נפילה? איך את לא משתגעת?" שאלתי אותך, כי באמת רציתי לדעת "אני לא חושבת במונחים גדולים כמו אושר רק מתחילה עם נס את הבוקר מיישרת את הסדינים ומברכת לשלום את השכנים." גם מהנפילות הכי גדולות, מסתבר, קמים בצעדים קטנים. (מתוך הספר החדש "חוטים שקופים")

זה לא עניין של פוליטיקה, תבין - זה לא קשור לשמאל או ימין זה לא עניין של גיל או של דת או איזה פתק תשים בבחירות עוד מעט זה לא עניין של מה נכון או לא נכון זה לא קשור לכלכלה או ביטחון זה לבלוע את הרוק ולספור עד חמש לפני שאתה פותח באש זה לזכור שהכול כאן גם ככה נפיץ זה להניח את הנשק לפני שתפציץ זה לברור כל מילה, לרכך את הלב לפני שאתה הופך אח לאויב זה לזכור שאנחנו, כולנו, שונים יש טירוף שם בחוץ, לא צריך גם בפנים זה לסגור את הפצע לעצור את הדם זה לא עניין של פוליטיקה, זה עניין של להיו

אני פוגש הרבה ייאוש בזמן האחרון אנשים סביבי עם מחנק בגרון קרועי נשמה, מתהלכים יתומים ערים בלילות, שבורים בימים מלקטים על השביל פירורי נחמה לכאב שבנה בתוכם עוד קומה תלושים מעצמם, תלושים מהאור מחפשים איזו דרך הביתה לחזור אני פוגש הרבה תקווה בזמן האחרון פנס בודד נדלק בקצה הזיכרון אנשים שלובי ידיים כמו רשת אנושית בונים שוב את הבית, מתחילים מבראשית קפה טרי של בוקר נמזג מהקומקום אישה זקנה אומרת שגם מזה נקום ודור חדש אוסף לקחים למזכרת בדרך העולה – מהשורש לצמרת ואיש אחד שחזר מהגיהנום

בטח לא עכשיו, רק עוד כמה שנים - תצליח לקרוא את כל הסימנים ומה שהיום נראה כמו אסון יתבהר להיות הדבר הנכון בטח לא עכשיו, זה יותר מדי כואב לזמן יש נטייה לדייק את הלב ואתה תתבגר, הזמן יעבור החושך הזה הוא רק תנופה לאור בטח לא עכשיו, אתה עוד לא יכול להבין את כל הסיפור הגדול הגשם יורד, האדמה רטובה הרוחות יסדרו הכול לטובה בטח לא עכשיו, כי קשה מדי לראות השמשה הקדמית שלך מוכתמת מדמעות ומה שנראה לך כמו סוף העולם יהפוך עם השנים להיות לך סולם וגם הלילה הזה, הקשוח, השבור - יתגבש להיות עוד

כשטבעתי הייתי עסוק בלחתור להדוף את הגלים באוקיינוס השחור בין הזרמים האפלים לנווט אל אי של אור ולא הרגשתי עייפות גם כשנגמר לי האוויר והחזקתי את הגוף ואת האומץ השביר רק על קו היבשה פקחתי את עיניי ואז הגיעה החולשה ונפלתי על ברכיי שמיכת החול החם היתה לי כמיטה ובגבי נפרש הים שחציתי זה עתה הרגשתי את המחנק כוויות של מלח בשפתיים עיכלתי את המרחק ואת הכובד של המים את הכאב המשתק השריפה בחתכים - לפעמים אדם מרשה לעצמו להתפרק רק כשהוא מגיע לחוף מבטחים. (מתוך הספר החדש "חוטים שקופים")