לקח לי שנים להיפטר מהרגלים ישנים – להפסיק להסתובב כמו קרוסלה נטושה להגיד את האמת שלי, גם אם היא קשה לקח לי שנים לחיות בשלום עם מה שבפנים...

כשהיינו קטנים פחדנו מהחושך. הוא טמן בחובו שדים, רוחות, מכשפות, וסיכוי לא רע לדרוך על קוביית לגו שהשארנו זרוקה על שטיח ילדותנו. ביקשנו...

אף פעם לא הבנתי ממש מה הקטע של השמש. כשכל הנרות מסתדרים בשורה הוא לא באמת חלק מכל החבורה הוא עומד לו שם גבוה מרים את האף משקיף מלמעלה...

נר ראשון אני משקיף מהחלון ומבחין ברגע קטן – ילדים חוזרים ממסיבת חנוכה בגן לראשם כתר-נר בעיניהם מבט זוהר של פסטיגלים וניסים מטבעות בכיסים...

יהיה לי ילד בקרוב ויהיה לו לב טוב ורחב יהיה לו צחוק זהב וחיוך מושלם הוא יעלה את מפלס האור בעולם ויעז לחלום הוא יתיז תום וחום ונשמה לא...

ארבעים שנה אני חי על פני האדמה עשרים שנה אני כותב שירי נחמה אבל שום דבר לא הכין אותי למילים הבאות שחיכו לי בתיבת ההודעות: ״הילדה הקטנה...

אני חי בפער הבלתי אפשרי, הצר - בין שמחה אלוהית על מי שחזר לעצבות תהומית על מי שנשאר.